21/06/2020
טיפולי מים
סרטון נפלא ,על טיפולי מים לחיילים עם פוסט טראומה.
מחקרים של השנים האחרונות מצביעים על הפחתה של 28% בסמפטומים, והטבה משמעותית על איכות חייהם לאחר סדרות טיפולים בנות 8 שבועות.
הסביבה המיימית היא נפלאה ולעיתים הינה המענה הבלעדי לכך.
שתפו את הסרטון הזה, כי מגיע להם לחיות את חייהם בשלווה ובהרמוניה.
תודה לRoni Leef ששיתפה.
לקביעת טיפול 054-5253278
ניפגש במים💧
להפרעת דְּחָק פוסט-טראומטית , הלם קרב , הפרעת דחק ,עקה בתר־חבלתית,
Post-Traumatic Stress Disororder -פוסט-טראומה היא הפרעה פסיכיאטרית, מתחום הפרעות הקשורות לדחק וטראומה Stress-and-trauma-related disorder
המתפתחת בעקבות חוויית אירוע המסכן את שלמותו הפיזית והנפשית של אדם.
מעורבות בתאונת דרכים, לידה או הריון קשים עשויים להושיב טראומה לעובר ולאם , פיגוע טרור, קרב, שוד, תקיפה מינית, נטישה, שרפה וכדומה. אין הכרח שהאירוע יהיה קיצוני על-פי אמות מידה אובייקטיביות ומספיק שהוא מעורר אימה.
פוסט טראומה לרוב מלווה בתחושות של פחד , חרדה וחוסר אונים, זיכרונות פולשניים של האירוע, ניסיונות להימנע מכל מה שיכול להזכיר את האירוע ובעוררות יתר , הפרשות יתר של אנדרנלין, דריכות וקושי להיות רגועים. התוצאה של כל אלו יכולה להיות פגיעה חמורה בניהול החיים לאחר האירוע הטראומטי,
פורסם על ידי מכון דוידסון:
מה קורה בגוף במצב של דחק?
כשאנחנו במצב מצוקה או סכנה, חש בכך אזור קטן במוח בשם אמיגדלה. האמיגדלה אחראית על תגובות רגשיות, בהן פחד. כאשר האמיגדלה חשה שאנו נמצאים בסכנה, היא מאותתת על כך לשתי מערכות בגופנו שיכולות להתמודד עם הסכנה הזאת: מערכת העצבים הסימפתטית והמערכת האנדוקרינית, שפעילותה תלויה בהפרשת הורמונים. כדי להתמודד במהירות עם סכנה מוחשית, כמו טורף או אויב, גופנו מכין עצמו במהירות למאמץ, בתגובה המכונה הילחם או ברח (fight or flight) – השרירים צריכים להתכווץ חזק יותר, ולכן זקוקים ליותר דם וחמצן. לשם כך על הלב להזרים יותר דם ועל הריאות לקלוט יותר חמצן. ואכן, התוצאה הסופית של פעילות שתי המערכות הללו היא מצד אחד הפעלת איברים שחיוניים להתמודדות עם מצב הסכנה, ומצד אחר הפחתת הפעילות של איברים שאינם מועילים למטרה זו, ואף עלולים לפגוע בהשגתה.
מערכת העצבים הסימפתטית היא "תת-מערכת" של מערכת העצבים האוטונומית – שאחראית על תגובות לא-רצוניות. תחילתה בעצבים שיוצאים מחוט השדרה ומפעילים עצבים אחרים. בתגובה, העצבים האלה מפרישים את המוליך העצבי נוראדרנלין, שמעלה את קצב הלב ואת לחץ הדם, מרחיב את דרכי הנשימה ואת אישוני העיניים ומגביר את הפרשת הרוק. המערכת הסימפתטית מפעילה גם את בלוטת יותרת הכליה (האדרנל), שמפרישה את ההורמון אדרנלין, שקרוי על שמה. האדרנלין פועל בדומה לנוראדרנלין, אלא שהוא אינו מופרש בסינפסות – צמתים עצביים – אלא "משוטט" בזרם הדם עד שהוא פוגש בקולטנים על איברים שהוא צריך להשפיע עליהם. במקביל לכל הפעולות הללו, המערכת הסימפתטית מדכאת פעולות עיכול ורבייה שבמצבי דחק אין טעם להשקיע בהן אנרגיה.
ההפעלה האנדוקרינית, או ההורמונלית, של תגובת הדחק מתחילה בהיפותלמוס – אזור במוח שתפקידו לשמור על מצב שיווי משקל (הומאוסטזיס) בגוף, למשל באמצעות תחושות רעב וצמא וכן ויסות טמפרטורת הגוף. לכן הוא מעורב בתגובת דחק, שגם היא נועדה לשמר את שיווי המשקל במצב של מצוקה, שמאיים להפר אותו. במהלך תגובת דחק, ההיפותלמוס מפעיל את בלוטת יותרת המוח שמחוברת אליו באמצעות הורמון שהוא מפריש אליה. בלוטת יותרת המוח מפרישה בתגובה הורמון אחר, שמפעיל את בלוטת יותרת הכליה. בעוד שהמערכת הסימפתטית גורמת לבלוטת יותרת הכליה להפריש אדרנלין, ההיפותלמוס ובלוטת יותרת המוח גורמים לה להפריש הורמונים אחרים – אלדוסטרון שמעלה את לחץ הדם, וקורטיזול שמדכא את מערכת החיסון ומעודד את הכבד לפרק גליקוגן לגלוקוז, שהוא סוכר קטן וזמין, לצורך אספקת אנרגיה.
פעולה משולבת של שתי מערכות בגוף במצב דחק מבטיחה אפוא התמודדות טובה ככל האפשר עם מצבים מסכני חיים. אבל מה קורה כאשר המערכות הללו מופעלות גם בהיעדר סכנה ממשית?
פגיעה באיכות חיים לאדם ולמשפחתו.
החיים בצל פוסט טראומה גורם להעברה דורית של הטראומה לדור השני והשלישי,מישהו מתי שהו יצטרך לטפל בזה ולסיים את הסייקל.
https://m.youtube.com/watch?v=BV8FROG8csQ
