23/04/2024
השבוע אמרתי לפסיכולוגית שלי, שאחרי ליל הטילים האיראניים הרגשתי בפעם הראשונה מאז השביעי באוקטובר מעטה של הגנה. ״זה לא מרגיש כמו שריון, או משהו מאד חזק שעוטף אותי, זה מרגיש יותר כמו גלימה״ אמרתי. והיא השיבה- ״קיים ולא קיים, ותלוי בגיבוי של כוחות מבחוץ…כמו סופרמן״
אל השנים של אי- האמון הגובר במנהיגות הצטרפו בשבעה באוקטובר תחושת פריצת הגבולות, החשיפות ואי- ההגנה, שמחלחלות וזוחלות בתהליך של קורוזיה, מאכלות ומכרסמות בשכבות הקיום.
״האמון הוא הבסיס לאמונה של אדם בנוגע לדרך ההתנהלות של העולם״ כותבים יובל קרניאל ועמית לביא בספרם משבר אמון. ועוד הם כותבים- מהו אמון? אמון בזולת, באחר, במוסד או במצב דברים עתידי, הוא מחשבה, תודעה, בנוגע למצב הדברים בהווה ובנוגע למה שצפוי להתרחש בעתיד. האדם שנותן אמון מניח כי אכן יתקיים הדבר או האדם שבו הוא נותן אמון, שהאחר מסוגל לבצע דברים כלשהם, והוא אכן יבצע אותם״.
אני מגלגלת על הלשון- א-מון, א-מו-נה, א-מן ונשפכת לי החוצה גם א-מא. מילים שטמונות בזכרון התאי של הגוף: ריח של בית, תחושת ההידוק של חיבוק מערסל, מזמור של חג, זרת אל זרת בסוף של ריב.
בספרות המקצועית יש הבדל בין האבחנה PTSD לאבחנה CPTSD. האות C היא עבור המילה complex ומעידה על כך שמדובר בטראומה מורכבת, שהתרחשה לאורך שנות הינקות והילדות, וקשורה בדרך כלל להורות מתעללת, מפקירה ומזניחה, אשר לה השלכות הרות גורל על עיצוב האישיות ובמיוחד על היכולת לתת אמון, להישען, להיות באינטימיות.
ימים יגידו איזה סוג של הפרעות פוסט טראומטיות יתפתחו מהשנה האכזרית הזו שאנו חווים, והאם אל הפוסט טראומה ה״רגילה״ תצטרף באופן תקדימי (כיון שלא התרחשה בילדות) גם המילה ״מורכבת״ שתספר את סיפור ההפקרה ושבירת האמון.
מאז תחילת המלחמה אני מתפללת יום יום. בדרכי החילונית, מניחה ידיים על לב, ומתפללת שישובו כולם הביתה. ומבקשת בכל מאודי, שהסדר ישוב אל כנו. אינני יודעת אם אי פעם היה כאן סדר, שהופר, או שזו פנטזיה ילדית אוטופית.
עד גיל מאוחר, וכבר הייתי אמא, כשאמא שלי היתה מגיעה לביקור, הייתי מרגישה בבת אחת הקלה- יש מבוגר אחראי בבית, מותר לי להרפות.
מהמקום הינקותי הזה מתפללת אני, שיגיע כבר המבוגר האחראי, ובקול יציב ובוטח, יעשה כאן סדר. יגיד לכל הילדים לסדר את הקוביות המפוזרות, להפסיק למשוך בשערות. לנקות היטב את הרצפות ולהבריק את החלונות, שיהייה אפשר לראות.
אני יודעת לעשות זאת עם הגוף: הנה כפות הרגליים. הן מונחות על האדמה. מעליהם הרגליים והאגן. מעליהם הבטן, בית הצלעות וחגורת הכתפיים. לצידם הזרועות וכפות הידיים. מעליהם הראש. מעליו השמיים. ואז נשימה. כך אני מנביטה בי סדר.
בימי הפסח האלו, שאינם מרגישים כמו חג, מי ייתן ונמצא נחמה דקה באפשרות לשבת ביחד, להסב ולהישען.
מי ייתן ונמצא את הדרך לחוש שוב עטופים שמורים ומוגנים.
אמן.
