25/11/2025
יש משהו מוזר בלעמוד מול קהל ולספר את הסיפור הכי אינטימי, הכי כואב, הכי מביך שעברתי. משהו שנוגד את כל האינסטינקטים. גם אולי את כל האינטרסיים האישיים שלי.
עוד מעט אני עושה בדיוק את זה. לא בפני רופאים או אנשי מקצוע, כמו שאני רגילה. אלא מול קהל רחב. אנשים שאני מכירה, ואנשים שאני לא מכירה.
אני עומדת ומספרת על הדיכאון אחרי לידה שלי. על הסיפור, ועל הסיפור מאחורי הסיפור.
זו לא הייתה החלטה פשוטה. בכלל לא. יחד עם זאת זאת החלטה ברורה לי.
יש שישאלו: "למה את צריכה לספר? זה פרטי. זה שלך. אנשים לא צריכים לדעת. מה הם יחשבו עליך? מה יגידו?" או ״זה שייך לעבר, תשאירי את זה מאחור״.
והאמת? הם לא לגמרי טועים. זה הוא פרטי. זה הוא שלי. ויש משהו מאוד מפחיד בלקחת משהו כל כך אינטימי ולהניח אותו על השולחן, מול כולם.
אבל אז הבנתי משהו: הבדידות הנוראית שהרגשתי במהלך התקופה ההיא, היא לא הייתה שלי לבד. היא של עוד המון נשים. של הרבה אמהות שמתמודדות עם דיכאון אחרי לידה, עם רגשות אשמה, עם התחושה שהן לא "מספיק טובות".
הבדידות היא של הרבה בני אדם, נשים וגברים כאחד, שעוברים משברים ולא מדברים. שסובלים בשקט. שחושבים שהם לבד.
והבדידות הזו? היא צמחה בדיוק מהשתיקה. מהבושה. מהתחושה ש"אף אחד לא יבין" או "אף אחד לא צריך לדעת".
הרגע שבו הפסקתי להתבייש
אני זוכרת את הרגע המדויק.
ישבתי על המיטה, בודדה לחלוטין, ועשיתי חיפוש בגוגל. "דיכאון אחרי לידה". "אשפוז פסיכיאטרי". חיפשתי סיפורים. קולות. מישהו שיגיד לי שיש דרך החוצה.
אבל לא היו סיפורים כאלה. או לפחות לא מצאתי אותם. כל מה שמצאתי היו מאמרים קליניים, סטטיסטיקות, אבל לא סיפורים של נשים אמיתיות שעברו את זה ויצאו משם. לא סיפורים שנגמרים בטוב.
והבדידות הזו להרגיש שאני לבד בזה, שאין מי שיבין, שאין דרך טובה החוצה, הייתה בלתי נסבלת.
באותו רגע הבטחתי לעצמי הבטחה: אם אני אצא מזה, אני חייבת להיות הקול הזה. הקול שאומר שזה אפשרי. שאפשר לצאת משם. שיש חיים אחרי הדכאון אחרי לידה. שיש חיים אחרי אשפוז פסיכיאטרי.
זו לא הייתה החלטה הרואית. זו הייתה הבטחה שנבעה מייאוש. מהרצון שאף אישה אחרת לא תשב על המיטה שלה ותחפש ולא תמצא תקווה.
אז לשאלה: למה להיחשף ככה?
התשובה היא שזו סוג של חובה. זה נשמע גדול, אבל זה מה שזה.
יש סיפורים שצריכים להישמע. לא כי הם יפים או מעוררי השראה או מוצלחים. אלא כי הם אמיתיים. כי הם משקפים משהו שקורה לאנשים כל הזמן, אבל מוסתר מאחורי קירות של בושה ושתיקה.
מחלות נפש הן מחלות שקופות. אי אפשר לראות אותן. אי אפשר לגעת בהן. אנשים יכולים להסתכל עליך ולחשוב "וואו, היא נראית מעולה" כשבפנים את מתפרקת.
וזה נכון לנשים ולגברים כאחד. אף אחד לא יודע מה קורה אצל האחר ברגע שהוא סוגר את הדלת. במקרה שלי זה היה דיכאון אחרי לידה, אבל זו מחלה שקופה שיכולה להופיע בכל מיני צמתים בחיים – אחרי אובדן, בעקבות משבר, בתקופת מעבר, או פשוט כך, בלי סיבה ברורה.
ואז כשמשהו לא נראה, כשלא רואים אותו מוחשית, קל לחשוב שהוא לא קיים. קל להתעלם. קל להתבייש.
אז מה שאני לא עושה בהרצאה הזו?
אני לא מייפה את המציאות.
לא עומדת שם ואומרת "זה היה קשה אבל עכשיו הכל מושלם". כי זה לא כך החיים עובדים.
הסיפור שלי מלא בקשיים. בבדידות. בפחד. בבושה. ברגעים שבהם לא ידעתי איך אני ממשיכה.
אבל הוא גם מלא בתקווה. באהבה. במשפחה שעמדה לצידי. בחברויות שהחזיקו אותי כשלא יכולתי להחזיק את עצמי. בכוח שגיליתי בתוכי שלא ידעתי שקיים. בעזרה שלמדתי לקבל, גם כשזה היה כל כך קשה.
ההרצאה הזו היא על השניים. על האפלה ועל האור. על הקושי ועל הדרך החוצה.
אני לא אשקר לכם. יש פחד. או חשש יותר נכון.
אבל יש משהו חזק יותר מהפחד: הידיעה שיש מי שצריך לשמוע את זה. מישהי או מישהו ששוכבים עכשיו במיטה ומרגישים לבד לחלוטין. שמתביישים
ואם אני יכולה לגעת רק במישהו אחד, לאפשר למישהו לראות את האחר ולגשת אליו אז אני עשיתי את שלי. וזה שווה את החשש.
אני לא רוצה שתצאו מההרצאה ותחשבו "וואו, איזו סיפור עצוב".
אני רוצה שתצאו ותחשבו: "זה יכול לקרות לכל אחד. ואם זה יקרה, יש דרך החוצה."
כי אני לא מיוחדת.
אני רוצה שתבינו שמחלות נפש הן לא משהו שצריך להתבייש בו. הן לא חולשה. הן לא כישלון. הן מחלות. שקופות, אבל אמיתיות. בריאות הנפש היא בדיוק כמו בריאות גופנית – צריכה טיפול, תשומת לב, ותמיכה.ואני רוצה שתדעו שיש כוח בלא להתבייש. יש חופש בלדבר. יש ריפוי בלקבל עזרה.
