אתי פיצחדזה - עובדת סוציאלית מתמחה בפסיכותרפיה

01/12/2025

סרטון קצר שמסביר על ריפוי מטראומה

23/11/2025

להתהלך בעולם עם ההרגשה שאף אחד לא באמת מבין אותך.
זו בדידות מסוג אחר.

זו בדידות שבתוכה יש מסביבך אנשים… אבל אתה עדיין מרגיש לבד בפנים
יש רגעים שאתה מדבר, מסביר, מנסה לדייק מה קורה לך שם
וכל ניסיון כזה מרגיש כאילו אתה יורה חץ…
אבל החץ תמיד פוגש את הקיר הלא נכון.
אתה מפספס את המטרה, לא כי לא כיוונת טוב,
אלא כי מי שמולך עומד במקום אחר לגמרי ממה שחשבת
כל מאמץ להסביר את עצמך רק מרחיק.

כל מילה שבראש שנשמעת לך טובה יוצאת הפוכה.
כל רצון להתקרב נשמע כאילו אתה דוחף והודף.
ואז אתה מוצא את עצמך שואל
איך זה שאני כל כך רוצה חיבור ובסוף אני מתרחק?

ובתוך זה יש גם כמיהה
למישהו שיצליח להתקרב אליך באמת.
מישהו שלא ייבהל מהעומק, מהעומס, מהרגישות, מהחושך, מהאור.

מישהו שלא יפרש אותך לא נכון,
שלא יפחד לגעת,
שלא יברח ברגע שאתה מראה את מי שאתה.

מישהו שיהיה שם
בלי לפרש, בלי להיבהל, בלי להתרחק.
אדם שמסכים לראות אותך כפי שאתה,
גם בחלקים שאתה לא מאמין שמישהו אי פעם יכול להבין.
וזה אולי החלק הכי כואב והכי אמיתי בבדידות הזאת
הכמיהה לאדם אחד שידע לפגוש אותך.

והאמת?
כמה שאנחנו מתהלכים בעולם בתחושה שאף אחד לא מבין אותנו
כמעט תמיד יש מישהו שמתקרב בשקט.
לפעמים צריך להפסיק להילחם ולהסביר כל כך הרבה
ופשוט לתת לעצמך להיות.

שם, באיזו פינה שקטה,
מישהו כבר יראה אותך.

19/11/2025

🌱 צמיחה פוסט־טראומטית: כשאדם מגלה את עצמו מחדש מתוך השבר

אני פוגשת בקליניקה לא מעט אנשים שמגיעים אחרי אירועים מטלטלים.
טראומה. קטנה או גדולה. אף פעם לא מגיעה “בזמן”, ואף פעם לא משאירה אותנו כפי שהיינו קודם.
אבל אחד הדברים המרתקים בעבודה טיפולית הוא הרגע שבו, אחרי חודשים של כאב, מתחילה להופיע תנועה חדשה. לפעמים עדינה כמו נשימה ראשונה.

אז מה זו בעצם צמיחה פוסט־טראומטית?

זו תופעה שמתארת שינוי חיובי עמוק שמופיע אחרי חוויית טראומה.
לא במקום הכאב, לא בהדחקתו אלא בתוך ההתמודדות איתו.

המחקר מדבר על חמישה תחומים מרכזיים שבהם אנשים עשויים לחוות גדילה:

✨ הערכה חדשה לחיים
✨ קשרים עמוקים ומשמעותיים יותר
✨ תחושת חוזק אישי שלא היה נגיש קודם
✨ פתיחה של דרכים ואפשרויות חדשות
✨ שינוי או העמקה של ערכים, אמונות ומשמעות

ואני רוצה לשתף בדוגמה אחת (הפרטים שונו כמובן):
מטופלת צעירה הגיע אליי חודשים אחרי תאונה קשה.
היא דיברה הרבה על אובדן...
אובדן הגוף שפתאום זז אחרת, אובדן הביטחון, אובדן תחושת “מי שהייתי קודם”.

אבל לאט… ממש לאט… החלו להופיע ניצנים קטנים..
באחת הפגישות היא אמרה לי: “אני רואה מי נשאר לידי ומי לא. אף פעם לא ראיתי את זה ככה. זה מוזר, אבל יש משהו בלהסתכל על זה ככה שזה דיי מנחם.”

ובפגישה אחרת:
“חשבתי שאני אדם חלש. עכשיו אני פתאום מגלה משהו בי שלא פגשתי לפני.”

המשפטים האלה לא ביטלו לרגע את הכאב. הם פשוט הוסיפו לו ממד נוסף: צמיחה.
הרגע שבו אדם מתחיל להכיר את עצמו לא “למרות” הטראומה אלא גם דרך מה שהיא חשפה.
צמיחה פוסט טראומטית מתרחשת בתוך הכאב. במקומות שבהם המציאות הכריחה אותנו לעצור, להתבונן מחדש, לשאול שאלות שלא העזנו לשאול קודם:
מה באמת חשוב לי? מה מרחיב לי את הנשימה? מי אני כבר לא רוצה להיות? איפה הגבולות שלי? ואיזה כוח חבוי לא ידעתי שיש בי?

לא מדובר באופטימיות מזויפת או בסיסמאות “מחזקות”.
אף אחד לא רוצה טראומה כדי לצמוח.
אבל כשאנחנו כבר מוצאים את עצמנו שם לפעמים, לאורך זמן, בקצב שאין לו שעון, מתחילה בנייה מחדש.

בנייה אחרת.
כנה יותר. מדויקת יותר. קשובה יותר.

וזו אולי הסיבה שאני אוהבת את המושג הזה:
הוא לא מבטל את הכאב, לא מקל בו, לא מתעלם ממנו.
הוא פשוט מכיר בכך שהנפש שלנו יודעת, איכשהו, להפוך אדמה חרוכה לקרקע שהולכת ונעשית שוב פורייה.

05/10/2025

https://www.youtube.com/watch?v=YCuZlG6pzxIhttps://www.youtube.com/watch?v=YCuZlG6pzxI

וובינר מיוחד בנושא הפרעות שינה, אשר הועבר על ידי אורי מנדלקורן, פסיכולוג רפואי ומנהל היחידה לטיפול פסיכולוגי בהפרעות שינה.על מה דיברנו? כלים וטיפים מקצועיים ...

29/09/2025

מי שבאמת צריך לבקש ממנו סליחה

כל שנה אנחנו מבקשים סליחה
אבל לפעמים
מי שבאמת צריך לבקש ממנו סליחה
זה מעצמנו

סליחה על הרגעים שדחסנו בהם רגשות לפינה
סליחה על הזעם שלא היה מותר לתת לו מקום
סליחה על הבושה שהכנסנו לכיסים
סליחה על הבכי שעצרנו
סליחה על הפחד שלא רצינו להרגיש עד הסוף
סליחה על הרצון לברוח
סליחה על הדחף להסתיר
סליחה על הפעמים שביטלנו את עצמנו לטובת אחרים
סליחה על הפעם שפגעו בנו ושתקנו
סליחה על הפעם שטעינו ולא הצלחנו
ולא היינו מוכנים לקבל את עצמנו
סליחה על החלקים שדחפנו מאחור כדי “להיות בסדר”
סליחה על החלקים שפקפקו בעצמם
שטעו, שנפגעו
שחיפשו תשומת לב ולא קיבלו
סליחה על הדרישה להיות חזקים כל הזמן
להצליח, לתפקד, לא להיכשל
סליחה על הרגעים שהיינו לבד עם כאב פנימי
סליחה על ההצלחות שלא חווינו
על החלומות שנשארו חבויים
על הרצון לשחק, ליצור, לחלום שהדחקנו
סליחה על כל הזמן שמסרנו לאחרים במקום לעצמנו
סליחה על החסך בעצמנו
על ההרגל להמעיט בערך שלנו
סליחה לחלקים הסקרניים לחלקים השבריריים
לחלקים הכועסים והמתוסכלים
לחלקים השמחים והחיים
שלפעמים שכחנו לשמוח
סליחה לחלקים שיצרו קשר, שאהבו, שרצו
שקיוו ולא ידעו איך

ובכל זאת
יש מקום לחמלה
לראות כל חלק ולהכיר בו
להבין שהכאב, הכעס, האכזבות, הפחדים
שהם מסר מהנפש
שהאפשרות להסתכל פנימה
היא דרך שיהיה מותר לכם
להרגיש כל חלק בכם
גם הכואב, גם הקשה, גם המתוסכל

שיהיה מותר לכם להחמיא לעצמכם
על החלקים שאהבו, שיצרו, שרצו ושרדו

שיהיה מותר לכם
לטעות, לפחד, לכעוס, לבכות
להתאהב מחדש, לחלום, להתבלבל

שיהיה מותר לכם
להסתכל פנימה ולראות שאתם שלמים
גם ברגעים שלא שלמים

כל חלקי הנפש
הפגיע, הכועס, החי, הסקרן, השברירי, החזק
הם אתם

סליחה לעצמכם זה הצעד הראשון
לזכור שכל חלק בנו מבקש להיראות
וכל חלק שמקבל מקום
הופך אותנו לחיים יותר
שלמים יותר
מחוברים יותר

אז אולי השנה לצד כל הסליחות, תתנו גם אחת לעצמכם

25/09/2025

הימים האלו, אחרי ראש השנה ולפני יום כיפור, הם ימים מוזרים. עשרת ימי תשובה.
מן מרחב ביניים שכזה תלוי באוויר.
ואולי דווקא מרחב הביניים הזה חושף משהו עמוק על נפש האדם
הקושי לשאת את מה שלא סגור, את מה שלא מוגדר עד הסוף.
הראש כבר מחפש להתקדם הלאה, אבל הלב עוד עסוק בחשבון נפש, והשגרה מתעקשת לשוב ולהתערבב בתוך כל זה.
מרחב שבו הלא מודע שלנו מעלה אל פני השטח מחשבות ורגשות שאולי לא מצאנו להם מקום בתוך שולחן החג או ברגעי שמיעת תקיעת השופר.
יש כאן אפשרות להקשיב למה שבפועל מתעורר בנו. לפעמים זה אופטימיות ותחושת תקווה. לפעמים מועקה, אשמה או געגוע עז למה שהיה פעם.
ואז מגיע לו יום כיפור. עם ההזמנה לניקוי, למחילה, לחמלה.
יום שמבקש מאיתנו לשאת את המפגש עם החלקים שבתוכנו שאנחנו לפעמים הכי מתקשים לקבל. אולי זו לא רק בקשה ל"מחילה מלמעלה", אולי גם הצעה עדינה לסלוח לעצמנו על מה שלא הצלחנו להיות.
ומיד אחריו, כמעט בלי זמן לעכל, בא סוכות. חג שבו אנחנו יוצאים מהקיבעון הבטוח, מהבית הקבוע, אל תוך דפנות ארעיות. מדהים כמה זה יכול להיות סמלי למה שקרה כאן לפני כמעט שנתיים, ועודנו מתרחש.
אם נחבר את כל זה, נקבל תנועה נפשית שלמה
מההתחלה של ראש השנה, דרך ההתבוננות בימים הנוראים, אל מחילה וכפרה, ומשם לשמחה ולחיות.
תנועה שמזכירה לנו שהנפש לא נמדדת רק בפתיחות חגיגיות או בהבטחות גדולות, אלא גם ביכולת לנוע בין מורכבות לתקווה, בין כאב להתחדשות.
אז אולי האיחול לשנה הזו, מעבר לברכות הרגילות, הוא שנוכל לנוע:
לנוע בין חלקי הנפש שלנו בלי להיבהל, לנוע ביחסים שלנו עם אחרים מתוך סקרנות ולא רק מתוך הרגל, לנוע בין מה שכבר ידוע למה שעוד ממתין להתגלות. ומתוך התנועה הזו, למצוא בכל פעם מחדש נקודות קטנות של חיים, של משמעות, ושל שמחה.

וממני אליכם, מכל הלב
אני מאחלת שתמצאו בתנועה הזו רגעים קטנים של חיים, של חיבור, של משמעות, ושל שמחה אמיתית.
שהשנה הקרובה תביא גם שינוי אמיתי, תקווה ובטחון, עבור כל מי שמחכה לשובם הביתה, עבור החטופים וכל משפחותיהם.
שנה טובה יותר ומועדים לשמחה. 💫

09/09/2025

כשמישהו מגיע אליי עם חרדה, יש שם אוויר. יש מצוקה, אבל גם תקווה.
כי עם חרדה, בניגוד למה שנדמה, דווקא אפשר לעבוד.
אבל רגע לפני שמתחילים חשוב להבין: מה ההבדל בין פחד לחרדה?
פחד- זה רגש הישרדותי. הוא שומר עלינו.
תדמיינו את האדם הקדמון. קם בבוקר, עם נבוט ביד, פתאום הוא רואה נמר. תוך שניות הגוף שלו נכנס לפעולה: דופק מואץ, נשימות מהירות, דריכות, מחשבות על סכנה.
הגוף מתכוונן להילחם, לברוח או לקפוא. זה קורה ככה בלי שליטה.
הנמר עזב? הסכנה חלפה?
המערכת נרגעת. הדופק יורד. אולי אפילו יהיו קצת רעידות אבל הגוף חוזר למצב רגיל.
והיום? אין נמרים ברחוב. אנחנו כבר לא מסתובבים עם נבוט. אבל אם נרגיש שיש נמר (סכנה) ברחוב למרות שאין – זאת חרדה.
אותה תגובה פיזית ונפשית, רק שה"נמר" הוא לא ממשי הוא מחשבה, זיכרון, או פרשנות לאירוע.
ניקח לדוגמה אדם שפוחד מכלבים:
יום אחד הוא יוצא מהבית הוא באמת רואה מולו כלב גדול ומאיים- זה פחד.
אבל למחרת, הוא רואה כלב קטן רחוק ממנו ונכנס מיד בחזרה לבניין.
אחרי כמה ימים זה כבר קורה מכל פודל, ואז מכל חתול, ופתאום גם מיתושים...
החרדה מתרחבת, משתלטת, סוגרת.
וכשאנחנו בורחים? נרגעים מיד. אין תסמינים.
המוח לומד: "אם אני נמנע, אני שורד."
וזה הטריק של החרדה. היא משכנעת אותנו לוותר על הבחירה. על התנועה. על החופש שלנו להיות ולהתנהל בעולם.
החרדה תמיד רוצה עוד. היא לא תסתפק בכלב אחד.
בסוף, אתה מוצא את עצמך עבד לה.
אז מה עושים?
מתחילים בלשבור את מעגל ההימנעויות.
צעד אחר צעד, באומץ, בקצב שלך עד שהמוח לומד: "לא באמת היה שם נמר."

רוצים לשתף בפחד או חרדה שאתם מתמודדים איתם?
התגובות פתוחות. זה המקום לדבר. 💬
#חרדה #פחד #טיפולרגשי #בריאותהנפש #פסיכותרפיה

26/08/2025

אודי כגן במונולוג חשוב מאין כמותו.

28/07/2025

לפעמים אני פוגשת אותם אחרי הקרב.
כאן, בחדר קטן ושקט.
הם נראים רגילים. עבודה, ילדים, חיי שגרה.
אבל בפנים הם עדיין שם.

הם מספרים על הלילות בלי שינה, על הכעס, על הרגעים שבהם אין אוויר.
המראות שאי אפשר למחוק.
רובם לא יספרו לאף אחד כמה זה בודד.
וכשאני שומעת על עוד אחד שבוחר לסיים את זה
הלב שלי מתכווץ.

כמה עוד אנחנו הולכים להפסיד ככה?
כמה עוד לוויות?
כמה פעמים נכתוב "הלב נשבר" ונתגלגל הלאה?

ואז עוד אחד נופל.
ולא בקרב.

בואו נבין
זה לא קורה כי הם חלשים.
זה קורה כי אי אפשר להחזיק ככה לבד.

אנחנו צריכים לדבר על זה.
על כמה קשה לחזור לחיים כשהנפש תקועה.
על כמה אמיץ זה לבקש עזרה.

איך אפשר לעזור באמת למי שחזר מהשירות ומתקשה?
הרבה שואלים אותי: “מה אני יכול/ה לעשות אם אני רואה חבר/אח/בן זוג שסוחב משהו מאז הצבא או המילואים?”

הדבר הכי חשוב לזכור - זה לא התפקיד שלך להיות המטפל/ת שלו.
אבל לפעמים מישהו קרוב יכול להיות הקו הראשון שמונע נפילה.

שלושה דברים קטנים שעושים הבדל ענק:

1. אל תשאלו “מה שלומך?”, תשאל “איך אתה באמת?”
לפעמים זה מספיק כדי שייפתח סדק.

2. תקשיבו עד הסוף, בלי לנסות לתקן
לא צריך לייעץ. לא צריך להרים.
רק להיות שם, להחזיק את מה שיוצא, גם אם זה שתיקה.

3. תעודדו לבקש עזרה מקצועית
לא ממקום של “אתה לא בסדר”, אלא מתוך אמירה:
“לא צריך לסחוב את זה לבד. יש מי שיכול לעזור.”

אנחנו לא יכולים להחזיר את מה שהיה,
אבל אנחנו כן יכולים להיות בשבילם עכשיו.

הפוסט הזה הוא זעקה
לכל מי ששומע אותי עכשיו
אם יש סביבכם מישהו שחזר מהשירות ונראה לכם שהוא דומם יותר מדי,
אל תשתקו.
שאלו. הקשיבו.

וזה שווה חיים.

27/07/2025