26/09/2021
בשנה האחרונה אני חיה על הקו של פריז-ישראל. ועל אף חרף מאמציי (שלא היו הרבה האמת), השפה טרם שגורה בפי, כך שספרים בצרפתית ירדו מהפרק.
ומידי פעם, כשבא לי להתפנק, על איזו חצי שעה קסומה של קריאה, אני משתוקקת לספר נפלא בו אני אוכל לשחות ולשכוח מכך שיש לי כנראה הרבה פחות משלושים דקות.
כך יצא, שכל פעם שאני מגיעה לארץ, אני תרה אחר ספרים שידברו את שפת ליבי. ספרים שיהיה בהם משהו קצת שונה, והרבה מיוחד.
ובאוגוסט האחרון, יום לפני הטיסה שלי מצאתי לי ספר שדיבר את שפתי.
שנייה לפני שאני טסה, אמי מגיעה ומעדכנת אותי שהכניסה אל תוך המזוודה, עוד ספר אחד ממנה, ספר אחד שקראה, ופשוט יודעת שאני אוהב. ״איזה ספר״? והיא בשלה, ״תסמכי עליי. ספר מתנה״.
וכך יצא, שלפריז הגעתי עם שני ספרים בחיקי. ותוך שנייה בעומס החיים, פרקתי ואת כולם ושכחתי מקיומם. כי בחיים גם 30 דקות הן זמן יקר.
ואז הגיע יום כיפור ונפשי חשקה בספרה של אמי. בספר מתנה שהחביאה במזוודתי.
חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי. חיפשתי שוב. ביום אחר, בחדר אחר. הפכתי את הספרייה. ולא מצאתי. וכך, אפוסת כוחות שעוד שנייה גם שלושים דקות לא יהיו לי, התחלתי לקרוא את הספר שאני בחרתי לעצמי.
אני קוראת וקוראת, וחושבת על כך שאני חייבת להביא אותו לאמא שלי. היא ממש תאהב. לגיבורה הזו יש משהו מיוחד. איך שהיא מתבוננת על החיים, דרך משקפיים קודרים-ורודים.
ושוב, החיים. תמו להם שלושים הדקות (שבעצם היו הרבה פחות), והספר חזר לספריה עד לפעם הבאה בה אוכל להתענג עליו, ומה רואות עיניי?
את אותו הספר בדיוק, שוכב לו בתמימות!
הספר מתנה של אמא שלי, לא היה אחר מהספר שאני בחרתי לעצמי, והשתוקקתי לחלוק עם אימי.
אז זה לא בהכרח סיפור על ספר, אלא על אמא שלי ועליי ועל האהבה המשותפת שלנו למילה הכתובה, ואחת לשנייה.
ואם בפסיכולוגיה עסקינן, כי בכל זאת מדובר בעמוד פסיכולוגיה, הידעתם כי החלק במוח שאחראי על לווסת רגשות הכי דומה בין אמהות לבנות, לעומת כל קשר אפשרי בין בני המשפחה?
מה זה אומר?
שאמא לרוב תצליח להבין איך בתה מתבוננת על דברים.
זו גם הסיבה שהרבה פעמים יש מורכבות בקשר בין אמהות לבנות, בגלל הדימיון הזה.
מוזמנים לתייג אמהות ובנות 😜
