05/01/2022
תודה שירלי. מרגיש כאילו אני כתבתי את זה
לאמא שעומדת באמצע מגרש החניה ומעמיסה לרכב את התינוק שלה ואז מפרקת את העגלה ומכניסה את תיק ההחתלה והשקיות אחת אחרי השניה וכל הזמן הזה ברור לה שזה מרוץ נגד שעון הבכי.
שלו. ושלה.
לאבא שחוזר אחרי יום ארוך בעבודה, גדוש בפגישות, בהתרצצויות, בפקקים ובקפאין ונכנס הביתה למשמרת שניה.
לאמא שנכנסת להתקלח ושומעת כל הזמן בכי של תינוק. מכבה את המים. מקשיבה. דממה. פותחת את הזרם - שוב בכי. אפילו במקלחת אין רגיעה.
לאבא שמלביש על עצמו מנשא וזה כבד לו ומסורבל אבל הוא עושה את זה בכל זאת.
לאמא שרוקדת באמצע הלילה ריקוד גשם אפריקאי, בשילוב כ500 סקווטים, רק שהילדה תירדם. וגם היא תוכל לישון קצת.
לאבא שמרגיש שאין לו זכות להתלונן כי האישה שלצידו סחבה, נפערה, אולי גם נחתכה ונתפרה ואולי כעת מניקה אז הוא בוחר בזכות השתיקה.
לאמא שמסתכלת במראה ולא מזהה את עצמה.
לאבא שאף פעם לא מספר את סיפור הלידה שלו. כאבא. כמי שנכח וחווה גם בעצמו את הדבר הכי מטורף שחווה בימי חייו.
לאמא שהולכת לסופר ומרגישה שיצאה לחופשה.
לאבא שחושב המון על אבא שלו, עכשיו שהוא בעצמו אבא. הכל נראה פתאום אחרת.
לאמא שמרגישה שהיא מסתובבת בתוך ערפל. אין יום. אין לילה. לא ברור מה התאריך או השעה. מתי התקופה הזאת התחילה והאם היא אי פעם תיגמר.
לאבא שיש לו דיכאון אחרי לידה.
לאמא שנפלה לה הערב חביתה מהחזיה.
לאבא שאשכרה נסע בעשר בערב לחפש פלאפל לאשתו ההרה והרגיש כקלישאה מהלכת.
לאמא שמתגעגעת לימים בהם ספונטניות לא הייתה מילה גסה. או בדיחה לא מצחיקה.
אני רוצה שתדעו שאני רואה אתכם. בסופר. בגינה. במגרש החניה. ובא לי לצעוק לכם ״אתם עושים עבודה טובה!״ ו ״הכל יהיה בסדר״ ו ״אתם לא לבד!״
אבל לא בא לי להביך אתכם. או את עצמי. אז אני רק מסתכלת עליכם. ורואה את עצמי. אז אני כותבת את זה לכם ומקווה שזה יגיע אליכם.
כי עבורי לגלות שאני לא המשוגעת היחידה או בעצם לא משוגעת בכלל, היה באמת הרבה יותר מחצי נחמה.
מוזמנים לשתף ולתייג אמהות ואבות ❤️
ולהצטרף ל בינינו - הקבוצה של שירלי טמיר
