24/01/2026
נזכרתי במי שהייתי עד 2021 בערך
כשנשימה לא היתה חלק מהתרגול שלי
ולא הכרתי את המילה פראנאיאמה.
כשחשבתי שיוגה היא תנועה בלבד
ודרך להיות רזה וחטובה
ואולי קצת רגועה יותר. קצת.
כשהיוגה, תאכלס, היתה שיעור חיטוב עבורי
ועבור הילדה שבי,
שסבלה מהפרעת אכילה קלה
אבל כזו שנוכחת תמיד
בדימוי העצמי הנמוך.
מסכלת על עצמי מתרגלת,
ונזכרת איך עד לימודי היוגה תרפיה
לא הייתי מסוגלת לנשום.
שאפילו לא הבנתי
שאני לא נושמת.
שלא לדבר על עצירת נשימה-
אפילו במקלחת או בים/בריכה
לא הייתי מסוגלתלעצור נשימה לשניה
כי היתי מרגישה מחנק נוראי,
מצוקה.
כאילו אני במובן מסויים
נפגשת עם המוות.
עברתי דרך ארוכה
עם תרגול יומיומי קבוע של נשימה
שאני מקפידה עליו עד היום
כל בוקר.
כל. בוקר.
היום אני מסוגלת לעצור נשימה לשתי דקות.
מסוגלת לשהות בריקנות
ולא לפחד ממנה
ואפילו
להינות ממנה.
מהשקט.
מזה שאני ריקה לחלוטין.
✨
יוגה היא כל כך הרבה מעבר למזרן.
היא מלמדת מיומנויות לחיים
להתמודדות
למפגש עצמי
להתפתחות.
היא שינתה ועדיין משנה אותי.
היא קיימת עבורי היום הרבה יותר
מחוץ למזרן
מאשר עליו.
✨🫶🏼
