30/12/2021
תוכ הלחיצות אני אומרת לו:
"איזה מזל שיש לי את היוגה"
נועם נולד ביום שבת ה7.8.21 בשעה 6:30 במשקל 3.260 ק"ג. הייתי אז בשבוע 38+3, הבטן שלי היתה ענקית ובימים שקדמו ללידה אובחנתי עם סכרת הריון ככה שלא הספקתי לנוח והייתי עסוקה בכל מיני בדיקות. ידעתי שאלד את נועם מוקדם מהתאריך המשוער וכשנשאלתי על כך עניתי לכולן שאני חושבת שאלד קודם, "מאמינה שאלד בשבוע 38" אמרתי. כנראה שנועם, אלוהים והגוף שלי ידעו שזה לא רעיון מוצלח למשוך אותי עד לקצה.
הסיפור מתחיל שלושה ימים קודם, הכל קצת מטושטש בזיכרון, לילה, גל ואני נשכבים לישון ואני מתעוררת מכאב חד וקצר. אומרים שכשמגיעים צירים יודעים שאלו צירים- ואכן, לא היה ספק. הצירים המשיכו באים והולכים במרווחים רחוקים. הערתי את גל כמה פעמים וזה הסתכל עלי במבט מנומנם. לא ישנתי באותו הלילה ובבוקר הכאבים חלפו כלא היו. הלכתי למסאז' אצל עדי גונן המדהימה. ידעתי שכל עוד אני בהכרה מלאה- הצירים לא יגיעו. שיתפתי אותה שכואב לי מאוד ושהתחילו להופיע גלים של צירים. נשכבתי על המיטה ותוכ המגע הופיע ציר- יחד עם הגל והמגע הצלחתי להרפות לתוכו ולא להיבהל.
הרפיה,
מאוד קשה לי לנוח בעירות. כשאני ערה המוח שלי דרוך, חושב ללא הרף מספק לי אינסוף משימות. משימת חיי האמיתית היא להצליח להשקיט את הרעש של המטלות והמשימות ולהצליח לנוח. הבנתי שכדי שהאוקסיטוצין יופרש עלי להיות במנוחה.
לילה 2,
אני מתעוררת מכאב חד. הפעם הכאב כבר שולח אותי מחוץ למיטה. אני מבקשת מגל לתזמן את הצירים. הם עדין רחוקים אך מאוד מאוד כואבים. וכמובן כל פעם שאני נשכבת ולרגע נרדמת, מרפה- מגיע גל של כאב שמקפיץ אותי שוב מהמיטה. בלידה הגוף מבקש מאיתנו להיות בשחרור שליטה מלא ובאמון מלא בבריאה. היה לי קשה. כל פעם שהגיע ציר הרגשתי שכל גופי מתכווץ, הרגשתי בודדה והתודעה שלי החלה להפיק מחשבות רעילות בהתאם. כאב לי.
את שאר ההתפתחות המוח שלי מחק והשאיר חלקיקי זכרונות. כל ניסיון שלי להפיק מידע מהיום האחרון בחיים הקודמים שלי מרגיש כמו כשמנסים להיזכר בחלום. עמום, קסום רחוק מהישג יד ואם זאת ככ קרוב.
"אני צריכה עזרה"
אחרי שלושה לילות בלי שינה וללא רגע של מנוחה הבנתי שאני צריכה עזרה, הבנתי שנועם יצא אך ורק כשאצליח להיות במנוחה. החלטתי להקשיב לקול הפנימי שלי ולהתעקש לנסוע לבית החולים לקבל אפידורל. נעמה (הדולה) וגל ניסו להניע אותי מהנסיעה לבית החולים. היה ברור שאני עדין בפתיחה ממש קטנה ושעלולים לשלוח אותנו חזרה הביתה, אך אני ידעתי, ללא צל של ספק - אני לא חוזרת הביתה, אני אשכנע אותם לתת לי אפידורל ויהי מה.
וכך היה, בפתיחה 2 אחרי מלא נסיונות לשכנע אחרת- נכנסתי לחדר לידה לקבל אפידורל.
זה היה רגע מכונן.
רגע של כניעה מביא ניצחון,
בהסכמה שלי לוותר על הציפייה ללדת ללא אפידורל היתה כניעה ובכניעה היה ניצחון. האפידורל הביא רגיעה למערכת כולה.
תפנית,
מהרגע שסם ההרגעה החל מתפשט בגופי, נרדמתי. למען האמת, נירדמנו- גל ואני.
פעם בכמה זמן הגיעו הדולה/המיילדת והחליפו לי פוזיציה. זה היה זמן קסום של מדיטציה. ישנו והתעוררנו, הלידה התקדמה, היה שקט, רוגע וקבלה. זה היה מרחב נטול זמן מלא בהתמסרות ואהבה. נעמה, הדולה שלנו, הודתה שזו היתה לידת שינה. למעשה, מהשעה 15:00 שבה הוחדר האפידורל לעמוד השידרה שלי ועד שנועם נולד בעיקר ישנו. כל הדברים שחששתי מהם התגמדו והפחד שלי מ"דנה אחוזת השליטה" התחלף בהנאה שלי מ"דנה שהפכה לחמאה".
נועם נולד כשהאפידורל נגמר, בלחיצות כואבות וחשובות. נפח הריאות והשימוש הקבוע בנשימה היו עוגן יציב ברגעים אלה. כשהוא יצא, גל ואני הסתכלנו עליו ואחד על השני בהלם.
נועם לא בכה, רק פתח עיניים גדולות וסקרניות שמאז, 5 חודשים- קשה לעצום.
ואיפה אני היום?
מלאה באהבה, משתדלת לזכור לנשום.
"איזה מזל שיש לי אותי"
סאט נאם,
אני אמת