19/03/2026
**מכתב לחבר שעוזב פה**
החברים שלי שחיים ברחבי העולם הם לא "יורדים", הם השלוחות שלי.
הם הריאות הרזרביות שלי. בא לי לומר על זה כמה מילים.
כשהם יוצאים לקמפינג בלי לחפש ממ"ד, או שמים טלפון על מצב טיסה בלי פחד מהתראות – האנרגיה הזו זורמת אלי. אנחנו כמו תפטיר של פטריות; רשת תת-קרקעית אחת. הפריחה שלהם אי שם היא החמצן שלי בתוך התופת שכאן.
בקונסטלציה של החיים שלי, אתם לא אלו שיצאו מהמעגל, אלא אלו שמרחיבים את הגבולות שלו. השלווה שלכם במסע בהודו או ביצירת חיים בלונדון מופקדת בחשבון המשותף של השדה שלנו. כשאתם נרגעים, מערכת העצבים שלי פה מקבלת רשות להרפות לרגע.
הם הגיבוי לחיים שלנו. אלו שיזכרו שגם כשקשה ומחריב פה, הצלחנו לפעמים לייצר ניצוץ של יצירה וחיבור.
אז כתבתי לכל אלה מכתב פתוח:
(הטקסט המלא מוקדש לכם, איפה שלא תהיו:)
אני מתגעגע. אני אוהב. אני מרגיש אתכם איתי כאן כל הזמן.
אני גם כועס, באמת, ומתמרד על העזיבה הזו. לפעמים זה פשוט מרגיש כמו נטישה, וזה כואב. אבל יותר מהכל, רוב הזמן, כבר שנים, זה מרגיש כמו אהבה שנשארת. נאמנות לחברות שלנו ולמה שאני מצפה מחבר לעשות – להיות כנה וללכת אחרי הלב שלו, גם אם זה רחוק ממני.
זה מקל עלי, הידיעה הזו. אני מרגיש שאני יכול לסמוך עליכם שאתם דואגים לעצמכם – לאנשים שאני כל כך אוהב. כשאתם שמים את הטלפון על מצב טיסה בלילה כי אתם יודעים שלא יהיו אזעקות, או כשאתם יושבים לקפה בלי לתהות אם זה שיושב ליד חושב שאנחנו חיים ב"תקופה של נס", האנרגיה הזו זורמת ישר אלי. זה נותן לי הרגשה שאם כאן יהיה קשה מדי, יש לי תמיד לאן ללכת שהוא לא "כאן".
עצם הידיעה שיש מי שאוהב אותי בספרד, באנגליה, בקולומביה, בתאילנד, באוסטרליה, בגרמניה, בהודו... (וואו, כמה מקומות!) – זה מחזק את האהבה שלי כאן. זה שאתם לא איתי פיזית, שאתם אי שם, יונקים שמש או גשם אחרים, זה שאתם חיים עוד חיים מעבר לתופת שקורית סביבי – זה מחזק את הקשר שלי עם עוד אפשרויות לחיות, לנשום, לחגוג. זה מזכיר לי שמה שקורה פה הוא זמני, בזמן שהאהבה שלנו חוצה מרחקים ותקופות.
אולי אתם מכירים את הסיפור של הפטריות והתפטיר (מיסליום)? התפטיר הוא רשת תת-קרקעית ענקית, והוא הגוף האמיתי של הפטרייה. מה שאנחנו רואים מעל פני השטח זו רק הפריחה. ככה זה מרגיש לי איתנו. הקשר שלנו הוא הליבה, ואם אתם פורחים עכשיו בברצלונה או בגואה, אני מקבל את האהבה והחמצן שאתם מייצרים ישר אלי. הפנאי שלכם לחיות, פשוט לחיות, מחייה אותי.
כשחברים וחברות שלי – יהודים ופלסטיניות – מפוזרים ככה בעולם, אני מרגיש בטוח יותר. גם כשאנחנו מקבלים פה מכה כואבת, לא הכל נעלם. אתם הגיבוי שלי. אתן אלו שיודעות לספר על החיים פה ביחד, בתוך חברת אפרטהייד וכשלון, שבכל זאת מצליחות לפעמים להצית ניצוץ של יצירה וחדווה. הרוב הוא כשלון, אני יודע, אבל הניצוצות האלו הם שלנו.
אני שומע אתכם בטלפון או רואה אתכם בווידאו, בונים לכם עולם, וזה עושה לי לחייך. לא ששם כזה טוב תמיד, אבל לפחות זה מגוון.
אני מודה לכם שהחלטתם ללכת אחרי הלב ועשיתם את מה שהרגיש לכם נכון. בזכותכן, גם כשאני כאן, אני מרגיש חלק ממשהו הרבה יותר גדול.
תמשיכו להרחיב את הקונסטלציה שלנו ותנו לאהבה להמשיך למי שצריך אותה עכשיו.
בתמונה זה הבוקר בשדה בוקר, עם מינימום אזעקות ומקסימום טבע. רגע לפני שאני חוזר צפונה.
**אם בא לך להקדיש את המכתב הזה לחברימ.ות שנסעו ועוד לא חזרו - עלי.
