09/11/2025
כשקיר האמון קרס: איך בונים גשרים?
כשהוכרזה הפסקת האש,
משהו בתוכי התכווץ.
לא רק הקלה היתה שם,
אלא גם דריכות מתוחה.
שנתיים של מלחמה הובילו להתפכחות כואבת,
לשבירת חלומות, לספק.אצל רבים שחיים כאן
האמון העיוור אולי שהיה לנו בעולם מייטיב, התערער.
פתאום נדמה שחזרנו לנקודת האפס.
וזה כואב.
אבל חשבתי לעצמי- אם נאבד את האמונה הזו,
נאבּד גם את המנוע שיכול לייצר אפשרויות חדשות.
כי אי אפשר לבנות גשר, אם לא מאמינים שהוא יחזיק.
אז איך משקמים את חומרי הגלם של אמון? מה עושים עכשיו?
הבנתי שזה מתחיל, דווקא, בצעדים קטנים פנימה:
1.להכיר בכך שבתוכנו קיימת תמיד היכולת להשתנות.
גם כשהכול מתפרק, כשחלקים מאיתנו, כמו האמון, נסדקים ונופלים,
זה לא סימן לסוף, אלא הוכחה לכך שאנחנו עדיין בתנועה.
עדיין חיים, עדיין נושמים,
ועדיין מסוגלים ליצור משהו חדש.
2. להדהד את השינויים הקטנים.
במקום לחכות לגאולה, לראות את השינויים שאני מחוללת בעצמי וזה נס,
כל שינוי בנו אינו מובן מאיליו,
הרגעים שבהם בחרתי אחרת,
נשמתי עמוק יותר,
הקשבתי במקום להגיב.
כשאני מביטה בשינויים שאני עושה-הם מהווים תזכורת שהשינוי מתחולל, והוא רחב הרבה יותר ממני.
אם אני משתנה העולם משתנה. גם אם זה עדין בנסתר ובלתי נראה.
3. להתמסר לחוק הפירוק והבנייה.
זה אולי הקשה מכולם. להבין שמה שמתפרק, לא בהכרח אסון, לא כישלון של משהו,
אלא סימן שהקירות הישנים נופלים,
כדי לפנות מקום ליסודות חדשים וחזקים יותר.
אולי האמון שלנו בעולם טוב יותר, במזרח תיכון אחר,
נסדק בשנתיים האחרונות.
אבל גם הפירוק הזה הוא חלק מתהליך הבנייה של משהו חדש,
שאמנם עוד לא ברור לנו איך יראה, אבל כבר נוצר.
ואנחנו לא צריכים לנוע בין ייאוש לאופוריה,
רק להרפות מניסיון השליטה, מתפיסות ישנות על..
ולהיענות, בכנות, למה שמתרחש עכשיו.
באיזה שבר אתם מטפלים היום כדי לבנות את עצמכם מחדש?
כתבו, כי אנחנו לא לבד במסע הזה.
