26/01/2022
האם לאדם שמגמגם קיים מנגנון פנימי חכם שעוזר לו לשפר את חווית הדיבור שלו?
אחת התופעות המאפיינות אנשים שמגמגמים היא הנטייה להיתקע או להיעצר תוך כדי הדיבור. תופעה זו מעוררת בדרך כלל תסכול רב וגוררת ניסיונות חוזרים ונשנים למנוע אותה או להיאבק בה ובכך להפוך את חווית הדיבור למאומצת ומגומגמת יותר.
ככלל, אנשים שמגמגמים מדווחים על שני סוגי תקיעה:
הראשונה, תקיעה בזמן הדיבור שמופיעה ללא התראה מוקדמת, שלא ניתן לצפות את הופעתה או לשלוט בה.
השנייה, תקיעה בזמן הדיבור שניתן לצפות את הופעתה באמצעות מה שאנשים שמגמגמים מתארים כ"עיניים פנימיות" שיודעות לסרוק את שדה השיחה ולהתריע מראש מתי הם הולכים להיתקע או להיעצר.
אם נבחן את שני סוגי התקיעות נראה שקיים הבדל מהותי בניהן:
בעוד שאת סוג התקיעה הראשון, המופיע ללא התראה מוקדמת, ניתן ליחס ללקות שטף הדיבור המוגדרת כאי שליטה זמנית על מנגנון הדיבור שבאה לידי ביטוי בעצירות, תקיעות והארכות של צלילי הדיבור, ניתן לייחס את סוג התקיעה השני, זה שניתן לצפות מראש, למנגנון התראה פנימי חכם שיודע לזהות התנהגות של מאבק בזמן הדיבור, לעצור אותנו, לאפשר לנו להתארגן מחדש ולשפר את חווית הדיבור. אני קורא לו: "מנגנון הבלימה הטבעי של הרגל המאבק בדיבור"
להלן ההסבר שלי לפעולת מנגנון זה:
המוח הוא איבר שלומד את סביבת החיים שלנו ואת האופן בו אנו מתנהגים ופועלים בה ויודע להתריע בפנינו מתי התנהגותנו מסוכנת או אינה מיטיבה אתנו. לדוגמא, אם נעמוד על גג בניין גבוה ונתקרב יתר על המידה לקצהו, תתעורר בנו תגובה רגשית עוצמתית מסוג היסוס או ספק ואנו נעצר ונעמוד במקום באופן מידי.
באופן דומה ניתן לשער שהמוח למד לזהות ולסווג את מכלול ההתנהגויות המאפיינות את דפוס המאבק בדיבור ככאלה שאינן מיטיבות עם חוויית הדיבור שלנו בעיקר דיבור בקצב מהיר מידי, דיבור מהיר וחסר נשימה, נטייה לנסות להעביר את המסר שלנו מבלי לעצור ועוד ולהתריע עליהן בפנינו על
ידי תקיעה או עצירת הדיבור.
ההבחנה בין שני סוגי התקיעות מהותית וחשובה. היא מאפשרת לנו להתייחס בהבנה לסוג התקיעה הראשון, לקבלו כביטוי ללקות השטף שלנו, להכילו ולחלוף על פניו מבלי להלקות את עצמנו ובנוסף, היא מאפשרת לנו לעבוד עם מנגנון הבלימה הטבעי של הרגל המאבק בדיבור על ידי זיהוי התקיעה המתקרבת כסימן התראה, וביצוע ההתאמות הדרושות (כגון האטת קצב דיבור) בכדי לשפר את חווית הדיבור שלנו.
מניסיוני, רוב האנשים שמגמגמים כלל אינם מודעים להבדל בין שני סוגי התקיעות, רואים בהן חלק בלתי נפרד מהגמגום, ומנסים בכל כוחם למנוע את הופעתן או להיאבק בהן. נטייה זו כידוע רק מקשה על חווית הדיבור והופכת אותה למאומצת ומגומגמת יותר.
הבנת אופיין של התקיעות שאנו חווים בזמן הדיבור כחלק מתהליך הקבלה עצמית שלנו, יאפשר לנו לבצע מהפכה בכל הנוגע לשיח הפנימי הנוקשה כלפי עצמנו, ולשיפור חוויית הדיבור שלנו.
