20/05/2022
הנה מה שיש לי להגיד על איבחונים, לכל מי שעדיין אין מנוי ל"הארץ":
דולי, גיבורת הספר "דולי סיטי" של אורלי קסטל בלום, היא רופאה מנתחת שמוצאת תינוק ומאמצת אותו. מתוך חרדה לשלומו היא מבצעת בו שורה אינסופית של בדיקות אובססיביות ופולשניות הכוללות ניתוחים בהם היא פותחת וסוגרת את בטנו רק על מנת לוודא "שהכל במקום".
מובן שהפולשנות האובססיבית הזו אינה מציאותית, אך כמו שעושה לעתים ספרות טובה - היא מעוררת מחשבה: מהי פולשנות? מתי חרדה לשלום הילד מביאה אותנו כהורים לבצע כל מיני בדיקות פולשניות שמתעלמות מהחווייה של הילד?
תינוק בא לעולם ומתחיל את חייו מתוך תלות מוחלטת בהוריו. כהורים, אנחנו נדרשים לספק את צרכיו הפיזיולוגיים ואת התנאים הרגשיים על מנת לאפשר את ההתפתחות המיטבית עבורו, כך שעם הזמן יגדל להיות עצמאי. בהתאמה, המעבר מתלות לעצמאות דורש מאיתנו להבין בכל רגע מחדש מהם הצרכים המשתנים של הילד, שלא תמיד ברורים לנו: מתי הוא זקוק לתמיכה? מתי הוא צריך שנעשה משהו עבורו? מתי ננזוף בו? מתי ניתן חיבוק? מתי נאפשר לו לעשות משהו לבד? מתי נתעקש, ומתי פשוט נהיה נוכחים עמו ונתבונן.
הדאגה שלנו כהורים מקשה עלינו להקשיב לאינסטינקט הפנימי שלנו שאמור לאפשר לנו לזהות את הכוחות הטבעיים שאיתם מגיע הילד לעולם, אשר עוזרים לו להתפתח. אותה דאגה גם עלולה למסך את האפשרות ללמידה עצמית באמצעות המפגש עם הילד - מפגש בלתי אמצעי שמעמת אותנו עם ההורים שהיו לנו ועם ההורים שהיינו רוצים להיות.
חיפוש אחר הוראות הפעלה
הדאגה וחוסר הוודאות הכרוכים לעתים בגידול ילדים, מביאים אותנו להתייעץ עם אנשי מקצוע ומומחים; שיאבחנו, יתנו המלצות, חוות דעת ותשובות. לאחר הגיל הרך, הפנייה לאנשי מקצוע אף הולכת ומתרחבת עת הילד נכנס לבית הספר. איבחונים פסיכו־דידקטיים ואיבחונים נוירולוגים הם השכיחים ביותר; הם מבטאים משאלה לקבל מידע על "מצב הילד" על פי "קריטריונים אובייקטיבים", ואם אפשר אז אולי גם כמה "הוראות הפעלה".
היוועצות עם מומחים היא הרבה פעמים הכרחית ויכולה לתרום לא מעט, אך שימוש יתר בשפה מקצועית עלול להפקיע מההורים שיח חשוב ומשמעותי שיכול להתקיים רק במרחב המשותף שנמצא בינם לבין הילד, ולערער את הביטחון בהורות.
בנוסף לשיח המקצועי יש את שפת בית הספר, השפה בבית והשפה של הילד עצמו. יש חשיבות בשמירה על האיזון בין השפות: בבית הספר מדברים על הישגים, תעודות, מבחנים ועוד; השפה המשפחתית בבית מתעצבת מתוך דינמיקה פנימית משתנה והשפה של הילד היא חיה ותוססת ומתפתחת במנותק משתי השפות האחרות.
אז איך מאפשרים לכל השפות להתמזג זו בזו ולהיטמע אחת בשנייה בלי שאחת תשתלט על האחרות? על פי רוב, השפה הבית-ספרית היא דומיננטית והורים רבים מאמצים אותה; מדברים עם הילד על הישגים, התנהגות וציונים ומשתמשים במושגים מהעולם הזה, דבר שגם הוא נובע מחוסר הוודאות שבו אנחנו מתנהלים כהורים. מתוך חשש שאנחנו לא יודעים מה נכון או לא נכון לילד שלנו, אנחנו פעמים רבות מאמצים נקודת מבט מקצועית - או מצד שני, דוחים אותה על הסף.
הבעיה היא, שאימוץ שפה אחת תוך ויתור על האחרות, יש בו ויתור על הקשר הבלתי אמצעי שלנו עם הילד ועל האינטואיציה ההורית. בנוסף, יש בכך גם ניתוק והתעלמות מהילד עצמו, מהעולם הרגשי שלו ומעולם המושגים הפרטי שלו.
כשדולי, גיבורת הספר עמה פתחנו, חותכת ומציצה בבטנו של בנה העולל, היא מציגה באופן גרוטסקי את השתלטות השפה המקצועית שמוחקת את השפות האחרות, זו של האם וזו של העולל המתפתח, הגם שאינו יודע עדיין לדבר.
האם ויתור על שלל השפות שעומדות בפנינו משאיר אותנו רק עם פולשנות אובססיבית? האם התבססות על אנשי מקצועי בקשר למהות של ילדינו עוזרת לאי הוודאות ההורי - או מעמיקה אותו? נקודת האיזון נמצאת במפגש בין השפות. המפגש הזה יכול להיות מפגש טוב ומיטיב אם נשכיל להכיר אותן ולדעת לא לוותר על אף אחת מהן.
