26/11/2025
"אני נשבר," אמר האור — "והפך לקשת."
משפט שמוכר לכן, נכון?
אחרי 7.10 ראינו אותו כמעט בכל מקום.
כאילו הוא החזיק בתוכו את התחושה שחיפשנו שתשוב אלינו —
את האחיזה בעולם שאבדה.
אני נשברת.
רגע לפני שאני הופכת לקשת,
אני נותנת לכאב, לייאוש, לצער, לכעס — לשטוף אותי.
להגיע עד כל נימי הגוף,
עד שהם נהיים חלקיקים קטנים של שבר.
הריון קשת.
הריון שאחרי אובדן.
הוא קיבל את שמו כדי לסמן שאחרי הסערה והשבר – מגיעה הקשת.
אני פוגשת נשים וזוגות במצבי אובדן בשדה הלידה ובקליניקה,
בכל מיני נקודות זמן –
רגע אחרי האובדן,
גם כשהם לקראת הריון קשת,
גם כשהמחשבה עליו עדיין בלתי אפשרית,
וגם כשהוא כבר קורה.
ולפעמים – כל אלו יחד.
כל אלו יחד.
האם הסערה באמת חלפה?
והאם אני בכלל רוצה שהיא תחלוף?
הסערה עצמה היא העדות לאובדן.
אובדן שקוף, שמחזיק בתוכו מתח –
רצון להחלים לצד חשש לשכוח,
צורך להמשיך לצד פחד לאבד שוב.
הכול חי יחד.
ואם אתן מרגישות שהדבר הזה מוכר לכן גם במקומות אחרים –
בימים שאחרי חזרת החטופים, למשל – גם אני הרגשתי כך.
אולי מוזר לקשר מלחמה לשדה הלידה,
ועם זאת –
כשעידן נפטר, הרגשתי שיש קווי דמיון בין יציאה מהעולם הזה לבין כניסה אליו.
שדה הלידה בעיניי הוא מיקרוקוסמוס,
פתח שאפשר להתבונן דרכו על תהליכים אחרים שאנחנו עוברים כבני אדם.
האם אנחנו באמת “אחרי”?
מהו שיקום? החלמה? ריפוי?
מה המילים האלה באמת מחזיקות בתוכן?
מהי קשת?
מורכבת, מגוונת, לרגע צבע אחד בולט ולרגע צבע אחר.
המציאות כרבת שכבות
ואנחנו כמיטבות לכת בתוכה.
