09/08/2022
בארמון הלבורן שבזלצבורג יש את "מערת המראות" – הרבה מראות עם אפקטים אופטיים, המאפיינים את הסגנון האמנתי ששלט באותה תקופה – מנייריזם. הסגנון המנייריסטי ששלט בשיא הרנסנס מתאפיין בהגזמה ובעיוות (ובמלאכים – סגנון שאישית אני מאוד אוהבת). לאחרונה ביקרתי במערה זו, ומחשבותי נדדו לכל אותן נערות שמשתפות בטיפול בהסתכלות מוגזמת במראות. אלא שהדמות הנשקפת במראה היא לא המצב האובייקטיבי, אלא השלכה של תפיסת הנערה את עצמה ושל דימוי גופה, לרב בצורה מוגזמת ובסטייה מהמצב האובייקטיבי.
דנה ולורנס (2017)* התייחסו לעיסוק הכפייתי של הנערה האנורקטית במראה שלה, באוכל ובפעילות גופנית – עיסוק שמגן עליה ככל הנראה מפני הבנת הנושאים האמיתיים שאיתם אינה מתעמתת או אינה מבינה. כל הטקסיות חוזרת על עצמה באדיקות כדי לשמור על מסגרת, לארגן את היום למשבצות של עשייה, כדי להגן על עצמה מפני המודעות, הכאב, הבדידות, הכמיהה. האובססיה למראות, גם אם מלאת כאב, לא מעוררת קונפליקטים וקשיים כמו אלו הנמצאים בבסיסה. ה"רומן" של אותן נערות עם המראה הוא מאוד מענה, משום שהמראות שלהן אכזריות אליהן ומבטאות את החלקים הפנימיים שהן מנסות להימלט מהם ולהסתיר. אך ככל שהן יצמצמו את עצמן ואת גופן, עד כמה שהן ירזו ויעלמו, המראות ישקפו להן דימוי גוף מעוות. ואני שומעת את התסכול והדאגה מצד ההורים, ואת חוסר ההבנה מדוע קיים כזה פער בין המשקל הנמוך, לעתים נמוך מדי, לבין האופן שבו הנערות תופסות את עצמן. כשאני מבקשת להסביר להורים מה הן רואות, אני מחזירה אותם לחדר המראות בלונה פארק, היכן שהסתובבנו בין מראות קעורות וקמורות שעוותו את גופנו. כך הנערות רואות את עצמן במראות רגילות – כאילו הן בחדר מראות בלונה פארק, או במערת המראות בארמון הלבורן.
הטיפול הרגשי מאפשר בהדרגה לגעת באותם חלקים מתוסכלים, נזקקים, חרדים. זו דרך וזה תהליך, שראשיתו היא בהבנת הפער ותיקוף הקושי. אני מסבירה להורים כי כל נסיון, לפחות בהתחלה, להסביר בהגיון את המצב האמיתי נתקל באדישות במקרה הטוב, ובהתנגדות וקונפליקט במקרה הקשה יותר. הקונפליקט, השיח עם הנערה על משקלה ומראה רק מעודד את הקול החולה ומחזק אותו, משום שהיא שואפת לשמר אותו.
*דנה, מ. ולורנס מ. (2017). נשים אוכלות את עצמן. הוצאת מודן.
