טאיסה משלזון - דיאטנית קלינית

13/11/2025

לכבוד יום הסוכרת הבינלאומי, צוות הסוכרת שלנו בבית החולים קיים חידון נושא פרסים לצוותי המחלקות!
דרך מהנה ומלמדת להזכיר שידע הוא כוח- וכמה שהוא חיוני כשמדובר בבריאות שלנו💪

עוד תזכורת לאיזה צוותים משובחים מרכיבים את בית החולים שלנו, במקצועיות רבה ובמקביל ברוח כזו טובה🙌
איזה כיף היה! כבר מחכה לשנה הבאה☺️

Milana Morein Hagit Lustigman Tehila Cohen

04/11/2025

"האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית.
יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה.
זו לא דרכה של מדינת ישראל."

24/10/2025

23.10.2025

10 שנות נישואים
מה למדתי בשנים האלה?
לא לצפות לשום דבר
ולהעריך הכל
כמה מורכב. ככה פשוט.

לעוד 50 משובחות🙏🏼❤️

13/10/2025

שהחיינו
וקיימנו
והגיענו
לזמן הזה.

07/10/2025

🎗✨️

יש פקק תפילות כבד בנתיב של השמיים.
🙏🙏

27/04/2025

איפה הייתי רוצה להיות עכשיו?
בדיוק כאן.
עם הפטמות השורפות, והשכמות התפוסות, ועם העייפות שמהולה באופוריה.

--

"בקרוב אצלך💛" כותבת לי המנהלת שלי כשאנחנו מתכתבות על החופשה הזוגית המתוכננת שלה עם בעלה באיטליה.

15 שנה יש לי להגיע לסטטוס שלהם בחיים, וברור לי שהן יחלפו ביעף.
אני מסתכלת על צמד המילים האלה ורק חושבת לי כמה אני מקווה שזה לא כזה קרוב.

כל דבר בעיתו, ואין לי שום רצון להאיץ בזמן.
לאן אני ממהרת בעצם? כמה קסם יש בכל תקופה.
בכל כך הרבה רגעי ביחד משפחתיים, בתלות, ברצון התמידי לקירבה, בתמימות המרגשת, בגילויים.

ברור שנהנה לטרוף את העולם. ולאכול במסעדות גורמה בלי לדפוק חשבון.
מלנסוע לבקר בבסיס עם קופסאות אוכל. ולהצטרף לטרק בסוף הטיול בדרום אמריקה.
ברור שנכין ארוחות שישי משוגעות ונחכה שכולם יתכנסו עם בני הזוג, נרים לחיים על בירות משובחות או יין טוב, שכרגע אני לא יכולה לשתות, ונצחק עד 3 לפנות בוקר.

אבל עד אז מתפללת לבורא עולם לזכות להמשיך להנות מהעכשיו. בלי להתגעגע לעבר, בלי להביט בכמיהה אל העתיד.
ולנשום את הינקות, הפעוטות והילדות שלהם עמוק לעצמות.

--

כי איפה אני רוצה להיות עכשיו, אם לא כאן?
מתמוגגת מהרגליים הקטנות האלה, שגדלות כל כך מהר.

24/04/2025

אחרי שסבתא שלי המופלאה נפטרה התהלכתי בעולם עם מחנק תמידי ועיניים דומעות. לא היה יום ואפילו לא שעה שהיא לא הייתה לי במחשבות.
הלב שלי שרף, פיזית. ולא ידעתי אם אלמד אי פעם לחיות ולהשלים עם התחושה הזו.

11 שנים עברו מאז. תדירות המחשבות פחתה. זה מפחיד לפעמים שאני ממש צריכה להתאמץ כדי להיזכר בפנים ובקול שלה.
אבל החוסר והגעגוע לא פחתו, ההפך.
ובעיקר הלך והתעצם הדיסוננס בין ההיעדר הפיזי והנוכחות הרוחנית. תמיד. ממש.

האובדן הוא תהליך שלומדים לחיות אותו. ולצידו. כמיטב הקלישאות.

וכשאני נוסעת ברכב לפני הצפירה וחושבת כמה קשה לחשוב מתוך אילוץ וברקע השדרנית מודיעה שבעוד 20 שניות תישמע הצפירה. אני מחנה בצד ויוצאת מהרכב. מביטה על טום שלי שישן בכסא לידי. הצפירה מפלחת את השמיים ואיתם את הלב שלי. כל פעם מחדש, בעיקר כשאין צורך לחשוב.
מתוך הודיה עצומה על השגחה פרטית.
מתוך געגוע עמוק וטהור, שלרגע לא פוחת, רק משנה צורה.
ומתוך החיבוק הרוחני שנוכח שם כל כך חזק ברגע הזה, ותמיד.

--

שורדי שואה אהובים שלי, שכבר יותר מדי זמן כבר אינכם פיזית, אתם חסרים לי כל כך.

לחיי התקומה 🙏🏼

14/02/2025

לפני 10 שנים, במבצע שלא מבייש את המוסד, כרעת ברך על הדשא בשדרות מתחת לשלט "כאן הכל התחיל לא ייגמר לעולם".
האדם שניצב מולי שם הוא בכלל לא מי שעומד מולי היום, אבל כשהחלטתי לצעוד אתך את הדרך והתחלנו לתכנן את החתונה שלנו, באופן מפתיע, לא היו לי לרגע תהיות או ספקות.

10 שנים עברו מהרגע ההוא.
יצרנו חיים, שוב ושוב.
בנינו בית.
כעסנו, האשמנו, פתחנו פנקסי חשבונות - מי יותר. ומי פחות. ומי למה. ומי כמה. ומי מתי.
ובעיקר צמחנו ביחד עם החיים, לדעת לצחוק, להבליג, להרים, לתמוך בכל החלטה. למדנו לסגור את הפנקס ולהוקיר את כל הלא מובן מאילו שיש לכל אחד מאתנו להציע. ולהאיר אותו בכל כך הרבה טוב.
למדנו לגשר על החסרונות של השני, בכבוד. ועם זאת להסתלבט. להקליל.
להתעצבן בווליום נמוך, לדברר את עצמנו בלי אצבע מאשימה. לא לתת לשדים הפרטיים שלנו לתרגם סיטואציות.
לשתוק ולבלוע כשזה לא שלנו. ואוי כמה שזה לא פשוט לשים את האגו בצד.

--

לפני 10 שנים, במבצע שלא מבייש את המוסד, כרעת ברך על הדשא בשדרות מתחת לשלט "כאן הכל התחיל לא ייגמר לעולם".

הייתי אומרת לך כן עוד מיליון פעמים.
הבחירה הכי טובה שבחרתי בחיי.
יום אהבה שמח❤️