23/11/2025
האם אי פעם מצאת את עצמך מוותרת על משהו עצום, משהו שיכול לשנות את מסלול חייך, בשביל... בשביל נזיד עדשים?
כי בואי נודה באמת, עמוק בפנים, בכולנו קיים ייצוג פנימי של עשיו.
כולנו מכירות את התחושה הזו. את מותשת. סחוטה. אולי רעבה עד כאב, אולי סתם מרוקנת מיום ארוך, משבוע אינטנסיבי, או מעומס החיים עצמם. ואז, מגיע הגירוי. משהו קטן, זמני, מנחם. עוגייה אחת יותר מדי, עוד פרק בנטפליקס שגונב שעות שינה, פתרון מהיר שפשוט ייתן לך שקט רגעי.
את יודעת, אי שם בפנים, שאת צריכה לעשות משהו אחר לגמרי. משהו חשוב באמת, שיקדם אותך לעבר המטרות הגדולות. אבל ה"עכשיו" הזה, הוא פשוט צועק חזק יותר.
זוכרת את עשיו?
הוא האבטיפוס הראשון לכך. הוא חוזר מציד, גמור מעייפות. עיניו רואות את יעקב ואת נזיד העדשים המהביל. יעקב, חד אבחנה, מציע לו דיל: "מכור לי את הבכורה שלך ואקנה את רעבונך". ועשיו? בלי למצמץ, עונה: "למי אכפת מהבכורה? אני הולך למות מרעב!". הוא מוכר את כל עתידו, את ייעודו, את מקומו במשפחה, בשביל ארוחה אחת. רגע של הקלה.
זה לא סיפור על יעקב הרמאי. זה סיפור עלינו. על הרגעים האלה שאנחנו מוותרות על ה"בכורה" שלנו. על החלומות הגדולים והאמיתיים. על הפוטנציאל הבלתי ממומש. על הבריאות שלנו, על מערכות היחסים המשמעותיות, על השקט הנפשי העמוק. אנחנו מחליפות אותם ב"נזיד" של הרגע: ההתמכרות הקטנה, העצלנות המשתקת, הפחד שמונע מאיתנו לזוז, הנוחות המיידית שמרדימה אותנו.
ואז, כשהתוצאות מגיעות, כשאנחנו רואות שאחרים מתקדמים, משיגים את מה שאנחנו ויתרנו עליו במו ידינו, אנחנו צועקות כמו עשיו: "רימו אותי! גנבו לי את הברכה!" אנחנו ממהרות להאשים את העולם, את הנסיבות, את "יעקב" בדמות כל מי שעקף אותנו.
אבל האמת היא, והיא כואבת: הנזיד הזה, אנחנו אלה שבישלנו אותו. והבכורה, אנחנו אלה שמכרנו אותה.
העבודה האמיתית, העבודה הפנימית העמוקה והחשובה ביותר, מתחילה ברגע הזה. ברגע שאנחנו מפסיקות להאשים את "יעקב" ומעיזות להביט ל"עשיו" שבתוכנו בעיניים. ברגע שאנחנו מבינות שלפני שנוכל "להתפייס" עם העולם, אנחנו חייבות להתפייס עם הבחירות שלנו. לקחת אחריות מלאה. להבין מה באמת מניע אותנו באותם רגעי חולשה.
כי רק כשאנחנו מזהות את ה"נזיד" שלנו, מבינות את מחירו האמיתי, ומחליטות להגן על ה"בכורה" שלנו בכל הכוח- רק אז אנחנו מפסיקות להיות עשיו. ומתחילות לכתוב סיפור חדש, סיפור שבו אנחנו הגיבורות האמיתיות.
תרגיל כתיבה בהשראת הפרשה :
האם את יכולה לזהות סיטואציה בחייך שבה ויתרת על משהו חשוב כי היית תשושה, רעבה למשהו, בעומס, לא מפוקסת -ורק אחר כך הבנת שעשית צעד מוטעה?
האם לקחת אחריות או שהאשמת אחרים במצב?
