25/01/2020
* * * * * Why am I Personally Enthusiastic with the Vagus nerve * * * * *
The first time I encountered it was about ten years ago, when I was taking part in the SE-Somatic Experiencing course, a method for body-oriented trauma healing. The course was in Cologne, Germany. During three years I traveled twice a year for a week to the Uta Akademie - a nice and cozy place with great conditions for study and accommodation. It was very lively there, people get off a course or get into some workshop, or just sit and chat in the vegetarian restaurant, near the fountain, or on the wooden benches on the wide roof terrace. Fun place. The atmosphere and beauty supported the learning process, and the course was great and fascinating.
But I was far from being well. The first year, I felt isolated and it was hard for me to connect with people. I had this kind of stress, I was preoccupied with whom would I talk to during the break, next to whom would I sit for a meal, and with whom would I go for a walk in the park or on the Rhine promenade at the end of the day. And that's a feeling I already knew. Not only during this course, in any large group of people I am a little embarrassed and frozen and my mind gets foggy ... that's my old familiar bubble.
In one of my personal sessions, with one of my favorite assistants, I told about those feelings. And she said: Oh, that’s the 10th cranial nerve! Let's do some exercises.
After that hour I went out to the roof terrace. It was just a lunch break, and there were loads of people sitting around. I thought about nothing. I just sat down and few people sat down next to me and started talking. They started! And it was easy and flowing and nice and not strenuous. The bubble was gone.
It's not that it doesn't come back sometimes, but I am much less stressed. If the bubble comes back I do some exercises for myself. They are simple and pleasant and nobody even notices. And it almost always becomes easier and flowing.
Later in the course, we learned more about the 10th cranial nerve, also called the vagus nerve, and about Stephen Forges' Polyvagal theory, which brought essential insights into the field of trauma healing.
Polyvagal theory is essentially the science of connection, trust, and safety. How do we feel in the world: relaxed and open to engage, or uncomfortable and frozen?
Our inner senses unconsciously read cues of other people's behavior that give us a feeling of security, love and comfort or alternatively of danger and avoidance. Why are some people easy to approach and talk to, whilst others feel hard and difficult to talk to?
It is all to do with the autonomic nervous system. Our unconscious nervous system continually assesses risks by processing information from the environment that comes through the senses. It can detect danger or threat when entering a new environment or meeting a stranger. Even if logic says there is no reason to fear, our body responds. It can be minor body reactions such as accelerated heartbeat, light sweating, flushing ... and more severe reactions such as tremor, stagnation, and the urge to avoid contact altogether, all stemming from the ancient parts of our brain we share with the animals.
These reactions are related to the Vagus nerve, which apparently has a key role in the regulation of the nervous system. Lately this ancient nerve has become the talk of the town and it inspires interest and curiosity.
It's no wonder, because it turns out to have a wide and far-reaching impact on many areas of our mental and physical health, and has been a major neurological role in our relationship with the environment and our loved ones.
This long nerve - the longest in the body - starts in the brainstem and migrates to the abdominal and ge***al tract. Like a vagabond he travels along the body and his branches connect the inner organs. The vagus is involved in the healthy functioning of the major internal systems - the heart rate, respiration, digestive system, sleep cycle, physical and mental resilience. He is a real body-mind connector.
In the last year I dived deeply into studying this amazing system, been to few seminars, including one with Steven Porges, the father of the Polyvagal Theory. All this is wonderfully integrating and adding to the work I am doing in the last 25 years.
I have been giving few workshops in Israel in which I bring theory into practical application. They are intended for therapists, practitioners and general interested public. In March I will be also in Poland and Germany. If you are interested to know more, please write me below.
*** למה אני מתלהבת מעצב הואגוס באופן לגמרי אישי, או איך התאהבתי בעצב התועה ***
הפעם הראשונה שניתקלתי בו היתה לפני כעשר שנים, כשלמדתי בקורס SE- Somatic Expriencing, שיטה לטיפול בטראומה מבוססת גוף. הקורס היה בקלן בגרמניה. שש פעמים נסעתי לשבוע ל”אוטה אקדמי״ - מקום נעים ונחמד עם תנאים נהדרים ללימודים ולינה במקום. מקום שוקק חיים, אנשים יוצאים מאיזה קורס או נכנסים לאיזו סדנא או סתם יושבים ומפטפטים במסעדה הצימחונית, ליד המזרקה, או על ספסלי העץ על מרפסת הגג הרחבה. מקום כייפי, וקורס מעולה ומרתק. האווירה ויופיו של המקום תמכו בתהליך הלמידה.
אבל אני הרגשתי בכלל לא טוב. בשנה הראשונה הרגשתי מבודדת והיה לי קשה ליצור קשר עם האנשים. היה לי מתח כזה, לא ידעתי עם מי אדבר בהפסקה, ליד מי אשב בארוחה, ועם מי אלך לטיול בפארק או בטיילת ליד הריין בסוף היום. וזאת תחושה שאני כבר מכירה. לא רק בקורס הזה, בכל קבוצה גדולה אני קצת נבוכה וקפואה והמוח מתערפל... זאת הבועה המוכרת שלי.
באחד הסשנים האישיים שלי, עם אסיסטנטית שמאד אהבתי, סיפרתי על התחושות האלה. והיא אמרה: אה, עצב הגולגולת העשירי! בואי נעשה כמה תרגילים.
אחרי השעה הזאת יצאתי לגג השימשי והיו שם המון אנשים כי בדיוק היתה הפסקת צהריים. לא חשבתי על כלום. ישבתי לי וכמה אנשים התיישבו לידי והתחלנו לדבר. הם התחילו! וזה היה קל וזורם ונחמד ולא מאומץ. הבועה נעלמה.
זה לא שהיא לא חוזרת לפעמים, אבל אני כבר הרבה פחות נלחצת. אם הבועה חוזרת אני עושה לעצמי כמה תרגילים. הם פשוטים ונעימים ואף אחד בכלל לא שם לב שאני עושה תרגיל. ומיד נהיה קל יותר.
אחר כך בהמשך הקורס למדנו עוד על עצב הגולגולת העשירי, שנקרא גם עצב הוואגוס או העצב התועה, ועל התיאוריה הפוליוואגלית של סטיבן פורג׳ס ואיך משתמשים בה לרפוי טראומה, בעיקר בכל מה שקשור ליחסים עם הסביבה וליחסים בין אישיים.
התיאוריה הפוליוואגלית מדברת על התגובה הלא מודעת של הגוף כשאנשים זרים נפגשים. האם אנחנו מרגישים נינוחים ופתוחים, או שמשהו בנו מרגיש מאוים וסגור.
ישנם מאפיינים של התנהגות הזולת אשר מעוררים בנו תחושת ביטחון, אהבה ונוחות או לחילופין תחושת סכנה והימנעות. למה ישנם ילדים שמתרפקים ומסכימים לחיבוק, או מבוגרים שקל להם לחייך ולפנות לאדם חדש, בעוד אחרים מתקשים ומתרחקים?
כל זה מתוכנת במוח האנושי שלנו - מערכת העצבים מעריכה סיכונים באופן מתמשך ע"י עיבוד מידע מהסביבה שמגיע דרך החושים. היא יכולה לזהות סכנה או איום כשנכנסים לסביבה חדשה או פוגשים אדם זר. גם אם ההגיון אומר שאין כל סיבה לפחד, הגוף שלנו יכול להגיב כאילו זאת סכנה. זה יכול להיות תגובות קלות כמו דופק לב מואץ, הזעה קלה, סומק... ועד לתגובות יותר קשות כמו רעד, קיפאון, ודחף להמנע לגמרי מקשר. כולן נובעות מהחלק הקדום במוח שמשותף שלנו ולבעלי החיים.
מסתבר שהתגובות האלה קשורות לעצב הוואגוס. בזמן האחרון אני נתקלת בו כל הזמן - יום השתלמות, סדנה עם מומחים בינלאומיים, מאמרים וספרים שאני קוראת; כולם באותו נושא - עצב הואגוס. פתאום העצב העתיק הזה הפך לשיחת העיר והוא מעורר עניין וסקרנות.
זה לא פלא, כי מסתבר שיש לו השפעה רחבה ומרחיקת לכת על המון תחומים של בריאותנו הנפשית והגופנית, והוא בעל תפקיד נוירולוגי מרכזי ביחסנו עם הסביבה וביחסי האהבה שלנו.
העצב הארוך הזה – הארוך ביותר בגוף - מתחיל בגזע המוח ונודד עד תחתית הבטן ואברי המין. כמו נווד הוא מטייל לאורך הגוף וענפיו מקשרים בין האיברים הפנימיים. הואגוס מעורב גם בתפקוד בריא ווויסות מערכות הגוף העיקריות - קצב הלב, הנשימה, מערכת העיכול, מחזור השינה, החוסן הפיזי והנפשי. הוא לגמרי גוף-נפש, בלי שום ניו אייג'יות.
אם זה מעניין אתכם ואתם רוצים להתעמק, להכיר ולתרגל את העצב הוואוס העתיק והמדהים הזה, אתם מוזמנים להצטרף לסדנה חד-יומית שהכנתי.
מי שמתעניין שיכתוב בתגובות למטה ואשלח קישור
