09/12/2019
פוסט שפרסמתי היום בפורום אמפטי"ה - פורום לטיפול ויעוץ להורים
הורות בוגרת – נעים להכיר!
בלוג זה מתמקד בתקופה במעגל ההורות, שעל אף אורכה, איננה זוכה לתשומת לב מספקת. תקופה זו, אותה כיניתי הורות בוגרת, מתייחסת לשלב בהורות בו ההורים מצויים בשלב הבגרות המאוחרת, בריאים ומתפקדים ולהם ילדים גדולים, המובילים את חייהם באופן עצמאי מחוץ לבית ההורים. המוקד הוא בחוויות הסובייקטיביות של ההורים את הורותם הבוגרת, ובאופן ספציפי בהבניותיהם, תפיסותיהם והמשמעויות שהם מייחסים לתפקידם ההורי ולמערכת היחסים הבין דורית עם ילדיהם, שהגיעו אף הם לבגרות.
אני מציעה מודל להורות הבוגרת שצמח מתוך ראיונות עומק ומחקר נרטיבי שערכתי (2006, 2009). מודל זה, מציג את ההורות הבוגרת כחוויה המערבת סידרה המשכית ודינמית של מהלכי איזון בין ממדים שונים המרכיבים אותה. באופן ספציפי המודל, משרטט את ההורות הבוגרת כתנועה דינמית השואפת לאזן סדרה של מתחים בין קוטב הקרבה וקוטב המרחק. דבריה של שרה, [שם בדוי], אם בוגרת לשני בנים ובת, ממחישים את המהות הדיאלקטית שמצויה בלב התפקיד ההורי:
"אני מתקשה, בבניית הקשר הזה עכשיו, עם הילדה הגדולה שלי. אני פוחדת, חוששת, להיות אמא חזקה מדי, ויותר מדי משפיעה כאילו. מצד אחד הרצון לתת לה לבנות את הזהות שלה, לחשוב בראש שלה, כי היא מושפעת מאוד ממני, היא מאוד קשורה אלי, אז יש לי תמיד לבטים לגבי, כן ליעץ או לא ליעץ, כן להשפיע או לא להשפיע, כן לענות או לא לענות. כי יש תמיד את שתי האופציות יש לך, …[ ] אז…תמיד אני חושבת שההשפעה שלי יכולה להזיק יותר מאשר להועיל, בגלל שהיא צריכה לחיות עם הראש שלה, ו…קשה לעבור מקשר של אמא של ילד צעיר, שאת כן צריכה להשפיע ולכוון, לאמא של ילד מבוגר, שאת צריכה …להרחיק אותו קצת, לתת לו לחיות, לעשות את הטעויות שלו ואת השגיאות שלו. "
דבריה של שרה ממחישים את הדיאלקטיקה שבין קרבה ומרחק על פני שתי רמות של הוויה: ברמה הפנימית, האינטרה-פסיכית, כלומר תהליכים אותם היא עוברת עם עצמה; וברמה החיצונית, הפרקטית, כלומר ההתנהגויות שבסופו של דבר היא מחליטה אם להוציא לפועל או לא. מתוך דבריהם של ההורים, כפי שניכר גם בדבריה של שרה, עולה חוויה של מאמץ מתמשך למצוא את האיזון, (או את המיקום המתאים ביותר עבורם), בתוך מערכת של תנועה דינמית בין קוטב הקרבה וקוטב המרחק על פני שתי רמות של חווית התפקיד ההורי. כך לדוגמא, הם מבקשים למצוא את האיזון בין מתן עזרה ללא שזו תהיה התערבות, או בין הרצון ל"היות שם" עבור הילדים, אך בלי שהם מוחקים את עצמם וצורכיהם.
אשמח לקרוא את מחשבותיכם, לקיים דיון על שמתעורר, לחשוב על שאלות שיעלו ולקרוא דוגמאות מנסיונכם האישי ו/או הקליני!
בבלוגים הבאים: נכנס לעולמם הפנימי של ההורים ונכיר את האופן בו הם חווים את התפקיד שלהם (לרוב בלי שילדיהם מודעים ומכירים את שמסתובב בנפשם); נכיר את הפרקטיקות ההוריות שההורים מגדירים לעצמם; נבחן את שאלת ההבדל או העדרו בין אבות ואמהות ועוד.
קצת עליי: פסיכולוגית קלינית (Ph.D), מטפלת בהורות גם במסגרת מרפאה לילדים ונוער במרכז לברה"נ נס ציונה וגם בקליניקה הפרטית. בדוקטורט ובפוסט דוקטורט חקרתי את התפקיד ההורי ואת מערכות היחסים הבין דוריות בחיי המשפחה. אמא לשתיים, אוהבת מסעות ארוכים בטבע ובכלל.
