11/10/2025
טראומה, פוסט טראומה, דיכאון, כל אלה באים לידי ביטוי בצורות שונות.
בשנתיים האחרונות, עקב המלחמה וכל התרחשויות מה7/10, החוויות התעצמו, כמות האנשים שחווים התקפים או תופעות לוואי של מצבים נפשיים אלו, הלכו וגדלו.
הסצנה השתנתה, האנשים כבר לא מתנהגים כתמול שלשום, חוקי המשחק השתנו.
למה אני מעלה נושא זה?
ב-7/10 השנה העליתי פוסט ובו ציינתי את נושא המבט שאני מחפשת כל פעם שאני פוגשת מטופל/ת.
כי המבט מסגיר המון ומסביר עוד יותר עבורי, משקף את מה שמילים לא יכולות להגדיר.
העיניים, הן החלון של הנשמה ודרכיהן אנחנו יכולים לזהות מה עובר על הנשמה.
אני באה, בפוסט זה, כמטפלת, לבקש ואף להתחנן בפני הקהל, התושבים, הראשויות, נותני השרות והציבור בכלל להיות רגישים יותר, לגלות יותר אמפתיה, לראות באמת את האנשים שאתם פוגשים ותפגשו ביומיום.
כפי שציינתי לעיל, חוקי המשחק השתנו והשינוי הינו עצום לאין שיעור.
נראה יותר ויותר עיניים חלולות, אנשים שפופים, מבטים מושפלים, אנשים שבין רגע, יתקשו לנשום, יחטפו התקפי זעם, תופעות פתאומיות של כעס ללא סיבה מוצדקת וכל מיני תופעות שטרם הכרנו, אך הופכות תדירות יותר ויותר בעקבות החוויות שהישראלים חוו מאז השבת הארורה.
אנשים יקרים, כלבי שירות, חייבים להיכנס לחוק כמו כלבים נחייה. היחס המכבד והמכיל חייבים להוות חלק מהשרות, בכל מקום בארץ.
על האנשים לקבל יחס מכבד, מכיל, עוטף מכל הסביבה, מכל האוכלוסיה, בלי יוצא מן הכלל.
אל לנו לתקוף, לגרש אנשים שמלווים בכלבי שירות למיניהם.
אל לנו לשפוט או להתעלם מכל תופעה שונה מהנורמה שהיתה קיימת עד כה.
מה שעבור רובינו יכול להיראות כטרוויאלי, כסתמי כמו למשל: רעש של שקית, צופר של רכב, נפילה של חפץ על הריצפה ועוד...עבור רבים יהווה טריגר להתקף חרדה, לבכי פתאומי, לקפיצה, להתכווצות, לקוצר נשימה, אפילו לבריחה.
אנחנו בפתח של תקופה מאתגרת מאוד ומה שעד כה היה יחסית נדיר לראות, יתחיל להיות יותר ויותר בולט ובתדירות גבוהה יותר.
תקופת ההחלמה והאיחוי תהיה ארוכה ואף כואבת, לצערי, אך עלינו לגלות סבלנות, סובלנות, אכפתיות ואמפתיה, אחרת, ניכשל.
אהבה רק תביא אהבה ואנחנו חייבים להתאחד ע"מ לנצח את היום שאחרי.
שיבואו עלינו ימים טובים יותר.