12/11/2025
ככה זה נראה נשמע ,ומרגיש מבפנים , תודה על השיתוף הזה, 💔😪, חיבוק ענק ,ותודה
היום, בדיוק לפני שנה, ב-12/11/24, אמא שלי נפטרה. בת שבעים ואחת הייתה במותה. השאירה אחריה ארבעה ילדים, שלושה נכדים, והרבה סימני שאלה, בעיקר בכל הקשור למה היה יכול להיות אם הייתה מקבלת טיפול מתאים לנפש המורכבת שלה.
בתקופה האחרונה אני מופיע עם הסיפור המשפחתי הקשה שלנו; אני מספר על הטראומה שבלגדול בצילה של אמא עם מאניה דפרסיה קשה ולא מטופלת, שנים ארוכות של אימה רצופה וכאוס טוטאלי, שהבשילו לבסוף לכדי פוסט טראומה מורכבת.
אנחנו שני אחים ושתי אחיות, ספגנו בבית אלימות קשה: פיזית, מילולית, נפשית, ובעיקר הפקרה רשלנית מצד הרשויות, שאפשרו לטרפת הזאת להתקיים. שם, פחות או יותר, נולד בי הצורך לזעוק אל מול אי-צדק, זה מה שהביא אותי שנים אחר כך לאקטיביזם והפגנות. בכל סיפור תמיד תחפשו את הילד שמאחורי המבוגר שאתם רואים: כל צעקה שלי למראה הפרת זכויות אזרח מצד שוטרים שואבת את עוצמתה מאותו יום ששוטרים הגיעו אלינו הביתה כשאמא שלי איימה ברצח על אחותי הקטנה ולא עשו מאום, כל התנגחות שלי עם הממסד מושרשת בכעס שלי על הפקרתנו כילדים בבית מסוכן כל כך, וכל פגיעה בילדים חסרי ישע ע״י גננות או הורים רשלנים שורפת לי במוח את כל הפיוזים (השרופים ממילא).
מאז שאמא נפטרה הפסקתי לפחד ממנה: זהו, היא כבר לא תבוא, היא כבר לא תשתולל, היא כבר לא תצית אצלי את כל הטריגרים ותפתח מחדש את הפצעים.
מאז הפסקתי לפחד ממנה, צפו גם הזכרונות הטובים: אמא שלי אהבה אותי ללא תנאי, ובעיניה - מרגע שיצאתי לאוויר העולם הייתי מלך. היא מייד ראתה אותי לעומקי ולרוחבי, וכשהייתי בן 3 כבר הושיבה אותי על ברכיה מול הטלוויזיה בזמן המופע של דודו טופז ולחשה לי באמונה שלמה ״תסתכל עליו טוב, עידן, כשתגדל אתה תחליף את דודו.״ ומאז קראה לי דודו, גם כשם חיבה וגם כתזכורת לייעוד שראתה. כשהייתי מצחיק - הייתה צוחקת עד שכל הבניין רעד, כשהייתי עושה חיקוי - הייתה מוחאת כפיים בגאווה, וכשרציתי ללכת למגמת תאטרון - הפכה למנהלת את השולחן (למרות שלא היה בכך צורך בכלל).
למרבה הצער המחלה גברה עליה, והיא לא הצליחה להתגבר על עצמה ולא לקחה את הכדורים שלה. בתור ילד לא הבנתי איך זה מותר לה, איך מותר לה לא לקחת את הכדורים ואז לצעוק ולהשתולל ולהרביץ. לא הבנתי איך לא לוקחים אותה למקום שבו לא תהיה מסוכנת לילדים שלה. העוול היה כפול ומכופל כי גם הפקירו אותנו לידיה האלימות וגם לא ניתנה לנו ההזדמנות לקבל איכשהו, מתישהו, אמא.
ובכל זאת, אמא ראתה אותי כמו שאף אחד לא ראה. היא הייתה מזל אריה ואני סרטן, והיא תמיד אמרה לי ״אתה לא סתם סרטן, אתה על גבול האריה, אתה גם כמוני.״ תמיד התכחשתי לזה, תמיד זלזלתי בזה, ואז הגיעה ההחלטה שלי להפסיק לברוח מהטראומה ולהסתכל לה בעיניים - החלטתי לקבל את ההזמנה של אמא ולהתאחד איתה; הפכתי להיות אריה, הפכתי להיות גדי, הפכתי להיות מישהו שהוא גם קצת אמא שלי.
השנים עברו, האריה עשה את תפקידו בחיים שלי ונקראתי חזרה למחילת הסרטן; השלמתי את המהלך החיצוני והתפניתי למהלך הפנימי - ההשלמה עם ההשלכות של הפוסט טראומה המורכבת, עם הכאב ועם הסבל. חזרתי להיות עידן.
היום אני קורא לילדים כמוני, שנפגעו מחוסר צדק, להשתחרר מהתלות בהשגת צדק חיצוני, ולהתרכז בעשיית שלום פנימי עם הגרסאות החדשות שלנו, להשלים עם המוטציה שהנפש שלנו עברה ולתפעל את מנועי הצמיחה שלנו.
ולהורים אני קורא (מה זה קורא? זועק!):
בבקשה, בואו נדאג להיות מטופלים ככל הניתן! לילדים שלנו מגיע שנהיה מטופלים, לבני הזוג שלנו מגיע שנהיה מטופלים, ובעיקר לנו מגיע להיות מטופלים! מגיע גם לנו וגם למשפחות שלנו את הגרסאות הכי טובות שלנו.
נוחי על משכבך בשלום אמא, הלוואי שבגלגול הבא יהיה לך שקט.
בתמונה: דודו
