13/08/2019
אישה שליוויתי לקראת לידתה השניה כותבת על התהליך שעברנו יחד. בעקבות פוסט טראומה מהלידה הראשונה. ניסחנו יחד מסמך Women Friendly שליווה אותה מרגע כניסתה למיון יולדות. זה ארוך אבל אשמח אם תקראו עד הסוף.
היי קרן,
אני אתחיל מהסוף. הצלת אותי. אין לך מושג כמה שאני מתכוונת לזה.
אני כותבת לך כשאני בבית, מחלימה מהלידה באופן טבעי, מחלימה פיזית נפשית, החלמה בריאה כזו. החלמה אמיתית ורגילה, בלי סיבוכי יתר, בלי תופעות חריגות. פשוט אישה שילדה ומחלימה בצורה הנורמטיבית ביותר. אני משקיפה על הניו בורן שלי שנכנס לשנת הבוקר שלו, רוטינה שאני מתחילה לזהות. ואני נהנית. לא ישנתי הרבה בלילה, אבל זה לא מפריע לי לתפקד. יש לי תחושה כזו של שמחה מעורבבת בהתרגשות ועוד כל מיני רגשות אבל הם לא קיצוניים. יש לי המון מקום וזמן פנוי שכל האימהות לשניים החדשה היא ניתנת להכלה ולתפקוד אפילו די טוב הייתי אומרת. ולא חלמתי אפילו לרגע שזה יכול לקרות לי. שלוש שנים וחמישה חודשים שאני אחרי הלידה הראשונה, של אהבת חיי הראשונה- איתן.
על הנייר כתוב: "בת 33, לידה רגילה, משקל 4.295, הוצאת שליה ידנית."
זהו.
בבדיקות הכל תקין מהלך הריון תקין, האמא בריאה, התינוק גדול ובריא. שלום על ישראל.
וסת הגיע אחרי שלושה חודשים, דופקת כמו שעון מצטיין, האמא התחילה להתאמן, חזרה לעבודה תובענית: מתפקדת, מנהלת, מובילה. פוגשת חברות, הולכת להופעות חיות, נסיעות.
מאז שהגיח לעולם האריה שלי, לא הפסקתי לבכות. היה את הבכי של ההתרגשות, אבל היה יותר בכי של פחד, של חרדה עצומה, של תחושת אובדן נוראית. בכי של חילול הגוף, של נפש פצועה, של גוף פצוע ומדמם, מחולל כמו חיה פצועה שותת דם ומרוסנת בכל גפיה במשך דקות ארוכות ובלתי נגמרות.
בכל פעם שעצמתי עיניים הייתי שוב על הכסא הזה. בשנייה הראשונה של השקט שמעתי שוב ושוב את הצרחות שלי. בכל פעם כאב לי הגרון גם הרבה אחרי שהפסקתי לצרוח.
לא היה לי מנוח, לא היה לי שום רגע אחד של שלווה. הרגשתי כמו מסיבת טראנס מעיקה בווליום מענה שאני לא יודעת איפה לוחצים על ה mute.
בהתחלה אמרו - אוי את הורמונלית.. אבל למה את בוכה? יצאת בריאה! נכון שעברת הכי גרוע שרק אפשר אבל זהו זה מאחורייך! כולן שוכחות בסוף."
אבל אני יודעת שאני לא אשכח. לעולם אני לא אצליח לשכוח.. זה רודף אותי זה מכעיס אותי. איך אפשר לשכוח? אולי לא את הכאב הפיזי האקוטי, אבל דבר כזה, לידה כזו לא שוכחים.
הגעתי לזירוז עקב אבחנה של עובר גדול יחסית שמוערך ב 3800- הרופא שלח אותי ללדת ביום ראשון, עם תקווה ואפילו הצהרה שכדאי לי להשתמש בכל אחד מהאמצעים הטבעיים שיגרום להתפתחות לידה אצלי כבר בסופ"ש.
הסיפור לפרטי פרטים ארוך. מלא בפרטים קטנים שבאותו הרגע נראו לי לגמרי חיוניים ונכונים, הרפואה גדולה עליי חשבתי, הרופאים והאחיות הם שליחי קודש המשכילים באדם, וכאישה שכל חייה שאפה לממש את חלומה להיות רופאה וחוקרת מוח- הפקדתי את עצמי, את גופי, נפשי עוברי ובעלי בידי הצוות הרפואי והלכתי אל הלא נודע שנקרא לידה.
סיפרתי את הסיפור הזה המון פעמים. הרבה יותר פעמים במהלך ההריון השני. עוד מהתכנון שלו כבר בכיתי על עצמי ועל נפשי. בכיתי על מי שהייתי ואינה עוד, בכיתי על מה שיבוא, על הכוחות שנשחקו במהלך כמעט שלוש שנים שאני מתמודדת על המחשבות סביב הלידה. ושלא תביני לא נכון, תפקדתי באופן מלא! היה לי חשק מיני, והתקדמתי בעבודה, והייתי אחלה אמא שבעולם.
אף אחד לא הבין את הבכי שלי, ההתפרצויות. לא יכולתי שיגעו בי שיתקרבו אליי. לא יכולתי לישון וכל הזמן הרגשתי על סף אובדן.
כמעט מתתי. כמעט איבדתי את העובר שלי בבטן. מה היה קורה אם לא הייתי כל כך חזקה לעבור את זה? מה היה קורה אם המיילדת לא הייתה אומרת שאני יכולה ללדת כי האגן שלי רחב? מה היה קורה אם לא הייתי מקשיבה לרופא ובאה ללדת ביום ראשון?
כל הזמן הרגשתי שרק אני הייתי האחראית לסיטואציה.
האשמתי את עצמי שכעסתי על הכנסת הבלון הראשון שצרחתי מכאב וריתקו אותי למיטה. כעסתי כי חשבתי לעצמי- את לא חזקה מספיק! את חלשה! את מבזבזת לה את הזמן! כשמה שהייתי צריכה זה שהרופאה תעצור ותשאל אותי אם היא יכולה להמשיך. לתת לי שנייה להתרגל לכאב ולהבין במה מדובר לפני שהיא דוחפת את ידה עמוק לתוך גופי הסגור.
בכיתי מפחד ורעדתי כשהמרדים נכנס להזריק לי זריקת אפידורל. נגעלתי וחששתי מאוד מריח הסיגריות שאפף אותו ופחדתי מזיהום, ידעתי שתזוזה מינורית שלי יכולה להרוס לי את החיים, לבעלי, להשאיר אותו עם אישה נכה, את העובר להשאיר אותו עם אמא נכה. בכיתי וביקשתי שיעצור אבל הוא צעק עליי ש"אין דרך חזרה וגם ככה יש לי גב עבה!" ואני בכיתי ובכיתי ורעדתי.. כעסתי על עצמי שאני כל כך חלשה שאני לא מתמודדת טוב עם מה שקורה. הם רופאים הם יודעים הכל, יודעים יותר טוב ממני זה בטוח. אבל לא הצלחתי להיות מספיק חזקה.
ונכנסה רופאה, דיברה עם המיילדת. פיסקה אותי מבלי להסתכל עליי ואמרתי לה- " היי! מי את? מה את עושה?" היא ענתה לי בביטול ממולמל-"מה..?" כאילו שאני מפריעה לה בכלל. הרגשתי שהיא מסתכלת עליי כאילו יש פה זוג רגליים וחור והיא מבצעת את עבודתה. בלי להבין מה קורה ולפני שענתה לי הכניסה מסרגה ואמרה" אני עוזרת לך ללדת.." והמים יצאו החוצה. לא ידעתי שזה מה שיקרה, אבל הבנתי בשבריר שנייה שהבחנתי במסרגה שהיא הולכת לפקוע לי את המים. אני הרי עשיתי הכנה מקיפה, הייתי בקורס הכנה ללידה, התכוננתי לכל תרחיש התערבות רפואית שקיים. כי זה מה שמלמדים. לידה היא אירוע רפואי חירום ובואי תכירי את כל המכשירים שנשתמש בהם כדי לקדם אותך בשלבי הלידה כי זה לא יקרה מעצמו.
כעסתי עליה. הרגשתי איך אני צוברת לי אויבים. אני הרי כזו, אני חייבת להיות בשליטה, אני אשמה בזה. אני צריכה לדעת מה קורה לא מצליחה להתמסר. אני אשמה.
וכשהגיע הרגע המיוחל, אחרי איגרופים ומירפוקים של שני רופאים על הבטן הענקית שלי לעזור לעובר הענק שלי לצאת, הוא הגיח. צירי לחץ וצרחות אימים, והוא הונח עליי לרגע אחד.
לחשתי לו "היי" וליטפתי את הפנים שלו. לקחו אותו להישקל והמבטים נהיו רציניים. 4.295. מיד נתנו לבעלי להחזיק, חתכו חבל טבור והטיסו אותם מחדר הלידה החוצה לבדיקות. לא שאלתי, לא ידעת שאפשר, אבל לא הספקתי לראות או להחזיק אותו אפילו רגע אחד. אבל התכוננתי. "אלי- התפקיד היחיד שלך זה ללוות את התינוק בכל שלבי הבדיקות לא להזיז ממנו עין!" וכך היה. נשארתי בחדר, שלוש מיילדות, שני רופאים. המיילדת ממששת את חבל הטבור והוא ניתק. בכיוון הלא נכון. השליה- נשארה פנים. היא פערה פה ולא חשבה לשנייה להסתיר את עוצמת התדהמה. ואני? מרגישה צירי לחץ. מבקשת רגע ושואלת זה לא אמור היה להפסיק ברגע שהוא יצא? למה זה עדיין כואב? הרופאה אמרה בטון מעט כועס- "לא אומרים בשעה טובה עד שאת לא יולדת את השיליה." וכך זה התחיל. המיילדת הכניסה את ידה הרזה והקטנה ודחפה אותה עמוק עמוק עד לקצה הרחם שלי.
הוצאת שליה ידנית, רביזיו. רק שאני הרגשתי באונס קבוצתי.
לקח לי המון זמן לומר את המילה אונס ולו רק בגלל שלא רציתי חלילה לזלזל או לעשות זילות לכובד המילה שטומנת בחובה אלימות מהסוג הפולשני ביותר שיש. אבל זה מה שהרגשתי. ידיים של שלושה אנשים שונים נכנסו לי עד אחרי המרפק שלהם, אחד אחרי השני בניסיונות אלימים מאוד כיוון שזה נגד כיוון תנועת הרחם שלי, השיליה הייתה ממוקמת ברום הבטן בקצה העליון השמאלי של הבטן שלי, ואני בגובה 1.75מ. זה הרבה בטן. הרבה רחם. והרבה יד בתוך הגוף.
כל הפרוצדורה ארכה שעה. שעה שלמה של דחיפת ידיים, פרצופים נדהמים של כמויות הדם, סטודנטים מתמחים שנכנסו לחדר וקיבלו ממני שאגה לצאת החוצה, מיילדת שבאה להתייעץ עם הרופא בזמן שהיד שלו בתוכי.. וכל הקהל הזה. שני מרדימים למקרה שאקרוס ואצטרך ניתוח חירום, שלוש מיילדות, שני רופאים, ודלת פתוחה, וילון מוסט ישירות לקבלה של חדרי הלידה. ואני שאגתי. צרחתי וכאב לי ובכיתי. לא יכולתי לעמוד בזה והפצירו בי להמשיך. לטובתי הכל, הכל היה לטובתי. והאמנתי בזה. הייתי לבד, תחת מתקפה איומה של הכרח רפואי בלי שום יכולת לברוח מהסיטואציה או אפילו להתנתק מהגוף כי זה כל כך כאב, וזה היה כל כך ארוך והצרחות שלי היו כל כך חזקות ומפלחות את האויר.
כל פעם מחדש קשה לי מאוד לתאר את זה בשני משפטים.. תמיד התיאורים מיד הופכים לתיאורים של פרטי פרטים.
להריון הזה הגעתי עם חרדה עצומה והכחשה שלידה תגיע. אמרתי שמרוב שאני אגיב לזה רע אני בטוח אתעלף ואני אתעורר אחרי זה.
לקחתי דולה בשביל שיהיה לי תיווך לצוות רפואי. והיא המליצה לי לאור הסיפור, לגשת לבצע עיבוד לידה ואני חשבתי לעצמי שאין שום סיכוי בעולם שהדבר הזה ייפתר לי. אני חיה עם זה לצד זה. מתחמקת מכל מה שיכול לעורר בי את התחושה האיומה הזו של חוסר אונים. לא יושבת על אף מיטת רופא גם אם זה כשהבן שלי מאושפז בבית החולים. וזה גם קרה. לא הלכתי לרופאת נשים, ובכללי התעלמתי מכל מה שקשור בחלק הנשי שבי, שמבחינתי היה צריך להיקבר עמוק כי אחרת לא הייתי יכולה לתפקד. לא רציתי להמשיך את הבכי והכעס. אני נתתי לזה שם ולמי שהייתה בעיה לשמוע שמבחינתי זה היה אונס פשוט לא דיברתי איתו על זה. אני השלמתי עם העובדה שיש לי פוסט טראומה, ועשיתי הכל כדי להימנע.
עד שהגעתי אלייך.
בשעה הראשונה סיפרתי את הסיפור, הרי סיפרתי אותו כל כך הרבה פעמים ולא באתי עם ציפיות גדולות. שאלת אותי שאלות ולא תמיד הצלחתי לרדת לסוף דעתך, בכל זאת שבוע 36, המוח שלי כבר לא היה כל כך במקום, לא היה לי קל לנשום או לשבת או ללכת.
כששאלת מה החוזקות שלי, מה יעזור לי לעבור את הלידה, אמרתי שהיה לי את כל זה, היה לי את הכל. ועדיין זה היה הדבר הכי קשה שעברתי בחיי. לא הלידה, האח"כ. הפלישה לגוף הפציעה שלו, החוסר אונים, בניגוד לגוף, בניגוד לשכל הישר, בניגוד למציאות. באיזה סיטואציה בעולם הייתי מסכימה לשלושה אנשים שונים וזרים לחדור אליי כלכך עמוק באגרסיביות רפיטטיבית וקהל צופים שנכנס ויוצא ואין טוני. יש יולדת חדר 17 בסורוקה. זאת עם הרביזיו. יש פרוצדורה רפואית ולא משנה שהיא צורחת. הרופאה בעצמה אמרה לי כשריתקה אותי למיטה מצד אחד בזמן שהרופא החדיר את ידו השרירית עד אחרי המרפק:" חבל שאת צורחת זה סתם יכאב לך בגרון".
השחזורים האלה לא טובים לי, אבל איתך באותו היום התפרקתי לגורמים. את נתת לי הזדמנות לענות להם את מה שלא יכולתי ולא ידעתי שאני יכולה. זה לא שינה את העבר, זה רק גרם לי להתמודד עם זה שוב ולקבל גושפנקה של מיילדת שעוסקת בזה ומכשירה מיילדות, של צוות רפואי.. נתת לי את האבחנה שאני נתתי לעצמי. זו פוסט טראומה על רקע מיילדותי, ומה שהיה שם, זה אונס מיילדותי. לא נרתעת כשאמרתי לך שזה אונס. לא כעסת עליי שאני עושה זילות לכל נפגעי התקיפה המינית. הכי חשוב ובכלל לא מובן מאליו, לא נתת לי ללכת באמצע כשכל הפצעים שלי חשופים.
באותו היום אחרי המפגש הזה לא יכולתי לדבר. לא הצלחתי להוציא הגה מהפה רק בכיתי. את אותו בכי של אז, של אחרי הלידה. אבל הפעם הייתה לו לגיטימציה והוא היה מובן וקיבלתי אותו באהבה ונתתי לו להיות.
למחרת ביצענו את הסיור בחדר הלידה .מיד התחילה הרגשה של חרדה ולחץ בגוף למראה "מיון יולדות", משו פיזי כזה לא רצוני.
לא אכנס שוב לפרטי פרטים, רק אגיד שזה היה הדבר החכם ביותר לעשות, להיפגש עם כל הדברים שמעוררים בי חרדה עצומה בצורה מבוקרת ולא כשאני במצב חסר אונים.
הענקת לי מגן, טופס women friendly המפורט והמדויק להפליא, אמנם עמוס בפרטים אבל היה לכל פרט חשיבות עצומה בעיניי. היה לי חשוב שזה לא היה אנמי כמו שכתוב בכל התיק הרפואי שלי. את עזרת לי בעצם לספר את הסיפור לכל איש צוות שפגש אותי ואני חייבת להגיד, לא היה איש צוות אחד שלא התכווץ אחרי שקרא את הטופס. ולא הגזמת בו. הוא היה מדויק והעביר בדיוק את המסר שלי לצוות הרפואי. כל מי שקרא את הטופס באופן מידי שינה את ארשת פניו, התנצל בצורה לא רישמית על מה שקרה לי, זה גייס את כולם אלי בצורה שלא האמנתי בחיים שיש כל כך הרבה חמלה ואנושיות במקום כל כך גדול עמוס ומעייף כמו סורוקה.
לא היה חלק גם הפעם. הגעתי לזירוז והשראת לידה והיא ארכה שישה ימים מלאים. ניסינו הכל, ואני התעקשתי להמשיך ולנסות, הכל כדי להימנע מניתוח קיסרי. את הכנת אותי לאפשרות והבהרת לי מראש כמה טריגרים עלולים להיות בסיטואציה כזו.
בסופו של דבר בזמן אמת, יכולתי להשתמש במה שלימדת אותי, בכל פעם שהייתה בדיקה לא נעימה, וכשבכיתי על הכסא בכל בדיקה.. לא הייתה היסטריה, נתנו לי להיות שם, ואפילו חיכו דקה לנשום יחד איתי ולהבין שהכאב והקושי הוא אמיתי ואפשר אחרת.
תודה, אין לי מילים מספיקות כדי להודות.
אני מאחלת לך שנים רבות של עשייה, את עוסקת בהצלת נפשות, את עזרת לי ליצור חוויה אחרת, במילים המדויקות בטופס שלך, ובכל שיחת הכנה שעשית לכל צוות רפואי שפגשתי בתוך המחלקות בשהות הארוכה שלי בסורוקה. בחיים לא חשבתי ולא דמיינתי שככה יגנו עליי בצורה מקיפה ובלתי מתפשרת. המסירות שלך והנתינה האינסופית הן נדירות ואני אסירת תודה לך מעמקי ליבי. אני חייבת לך את שפיותי. אני לא מגזימה אני מתכוונת לכל מילה.
מאחלת לך את כל הדברים הטובים, שכל הטוב שאת עושה יחזור אלייך.
אוהבת מעמקי ליבי, מעריכה ומוקירה.
