04/02/2019
קשב וריכוז - הטרגדיה כולה על רגל אחת:
דבר ראשון דורשים מילד בן שש שאמור לרוץ, לקפוץ ולשחק, לשבת לפחות 45 ד' רצוף, בלי לדבר, ולהעתיק מהלוח דברים שלא תמיד (או שתמיד לא) מעניינים אותו.
אה, וזה אחרי שבבוקר הוא אכל קורנפלקס עם חלב, ובארוחת 10 אכל גם פיתה עם שוקלד. בבית מחכה לו פיצה כשיחזור.
בבית, אחרי הפיצה, מחכה עולם של מסכים: מחשב, טלוויזה, טאבלט, נייד
הכל קופץ, זז, רועש, אלים, אור כחול וממכר, הרבה יותר מעניין מכל דבר אחר שקורה...
בין המסכים יש הפסקות מידי פעם: ריבים עם האחים, צעקות מההורים, ואז שוב מסכים, ואז לחטוף משהו לארוחת ערב, להתקלח, ושוב מסכים ומסכים אל תוך הלילה כי איך אפשר לישון שהכל כל כך מעניין.
ואז קשה לקום בבוקר. וכשקמים עצבים כל העולם צועק עליך שצריך כבר לצאת ומאחרים את ההסעה, מספיק לחטוף כמה קורנפלקסים ויוצא החוצה לקור, לעוד יום עגמומי של בית הספר.
אבל בכיתה אי אפשר להפסיק לזוז.
גם כי משעמם.
גם כי מלחיץ כל הילדים האלו שיושבים מאחור
גם כי המוח רגיל לתנועות לא פוסקות.
וגם כי תכלס', ילד אמור לרוץ ולקפוץ ולשחק...
ואז עושים וועדה, ושולחים לאבחון
והרופא המומחה פוסק:
יש כאן בעיה גנטית מולדת בלתי הפיכה
משהו דפוק במוח של הילד
והוא סבל סובל ויסבול למשך כל חייו
מהפרעות קשב וריכוז!
ואז נותנים את המרשם הראשון:
ריטלין 10 מג'
שמצליח באמת לגרום לילד לשבת בשקט בכיתה, לא לקום, לא לקפוץ, לא לדבר עם חברים.
ואפילו בהפסקה! הילד ממשיך לשבת כי אין לו חשק לצאת, או לאכול את הפיתה עם השוקולד, או לדבר עם חברים.
עד שחוזר הביתה וההשפעה עוברת, ואז
סקנדל! הכל יוצא החוצה, שוב הילד הבעייתי רק עכשיו עם התפרצויות זעם, קשות ועוד בולמוסים של אכילה בלתי נשלטים. אי אפשר להשתלט עליו והוא לא מקשיב...
מה עושים?
הולכים שוב לרופא (=פסיכיאטר/נוירולוג)
אז מגיע הזמן של המרשם השני:
ריטלין LA
התרופה הזו כבר תופסת את הילד ומושיבה אותו לא רק בבית הספר אלא גם בבית. והכל טוב ויפה (חוץ מזה שעכשיו הילד לא אוכל כל היום!)
אבל פתאום שוב מתחילות בעיות:
לילד יש חרדות, סיוטים בלילה, לפעמים גם הרטבות. לפעמים מתחילים גם תיקים.
והולכים שוב לרופא המומחה שאומר אהה - הילד שלכם סובל גם מחרדות!
ונותן תרופה נוספת לילד מלבד הריטלין: אימיפראמין (הערה: התרופות הפסיכיאטריות עצמן יכולות להשתנות במרשם בין ילד לילד).
ואז סוף סוף מגיע השקט.
בעצם לא.
אחרי זמן קצר הילד מתחיל לדבר במילים אובדניות ואומר שהוא לא רוצה לחיות יותר, ומהר מהר הולכים שוב לרופא והפעם מתגלה דיכאון חמור.
איך זה יכול להיות??? ילד אחד שסובל גם מקשב וריכוז, גם מחרדות וגם מדיכאון??? מוזר מאוד , אבל בסדר ניתן תרופה שלישית, שמתאימה לדיכאון: דוקספין.
אני עוצר כאן את הטרגדיה הזו כי ברור לאן זה הולך...
אני שואל את עצמי עד כמה התרבות שאנו חיים בה יכולה להיות עקומה?
מאיפה ההיגיון החולני הזה לתת לילדים בריאים תרופה שתסמם אותם רק בגלל שהם לא מתאימים למערכת חינוך שבנויה עקום ומתחילה מוקדם מידי??
למה במקום להתמודד עם הדברים שיוצרים או מחמירים את הבעיה (תזונה לקויה, חוסר שעות שינה, עודף מסכים, קשיים רגשיים), פשוט נותנים תרופה שמנתקת את הילד מעצמו ומהחושים הבריאים שלו?
לצערי אני פוגש הרבה ילדים "דפוקים" לא בגלל "הפרעת הקשב והריכוז המולדת והבלתי הפיכה" אלא בגלל טיפול תרופתי אלים ומדכא שנמשך לאורך שנים ומעך את הנפש של הילדים האלו מכל כיוון אפשרי.
המפגש עם הילדים האלו מבעיר בי אש, לנסות ולעורר את מי שרק אפשר כדי שנפסיק לפגוע בדור העתיד שלנו.
חשוב לי כל כך שתדעו:
יש אלטרנטיבה!
אני מכנה אותה בשם "רפואה הגיונית".
דרך רפואה זו אני עוזר לילדים רבים להתמודד בהצלחה עם קשיי הקשב והריכוז שלהם, ועם קשיים נוספים.
להבדיל מהרפואה הקונבנציונאלית, ברפואה ההגיונית אנו מבינים שיש סיבות לקשיים השונים, ושאם נדע לטפל בסיבות - הקשיים יעלמו מעליהם.
שום "מולד" ושום "בלתי הפיך" !
מאות הורים ישמחו לספר לכם שאפשר גם אחרת!
ממש עוד יומיים אני עורך בכרמיאל מפגש להורים בו אשתף ממה שיש לרפואה ההגיונית לומר על הפרעות קשב וריכוז, וכיצד ניתן להשתחרר מהם בצורה טבעית ללא שום תופעות לוואי.
מזמין את כל מי שקרא עד כאן להגיע ולשמוע, אני מאמין שתמצאו את זה רלוונטי לכם.
פרטים במודעה המצורפת.
