06/11/2025
יש לי מקום בו אני לאחרונה תמיד מפשלת. מאחרת, שוכחת, מבריזה.
קשר כזה שבו או שאני מחזיקה איזו התנגדות פנימית לא מודעת או שאני מרגישה יותר מדי בטוח. אני פשוט פחות מוחזקת, פחות במאמץ, וכך גם יותר טועה.
למשל, היום הברזתי מתור שחיכיתי לו. פשוט ברח לי מהראש אחרי שהבוקר ממש שמחתי לקראתו. כל כך לא מאפיין אותי! ברגע האמת, נמרחתי בקליניקה אחרי פגישה, לקחתי את הזמן, התחלתי שיחת טלפון והופ ברח לי. גיליתי את זה מאוחר מדי בשביל לנצל את התור במלואו אז ביקשתי להגיע רק לטיפול קצר וחלקי. לא קלאסי, אבל נסתפק במה שיש.
מיד כשהגעתי הנחתי את זה כמו שזה: "ואי, רק פה אני ככה. רק איתך. כל הזמן מפשלת. זה ממש לא מתאים לי. ואני חושבת על זה שכל כך קל לברוח ממקומות בהם אני מפשלת. אם אני התמקמתי בתפקיד כלשהו שלא נוח לי איתו, שמעורר בי אשמה או בושה... הכי קל לברוח מהקשר הזה ולהחליף אותו. אז נחליף איש מקצוע, אז נעבור בית, אז נפסיק להתקשר, אז נתרחק."
ישר דיברתי על זה גם איתה. האם זה מולה אישית? האם זה מול השירות הספציפי שאני אמביוולנטית אליו? מה גורם לי לכך? תהינו יחד. היינו יחד.
פתאום אין שום אשמה, בושה או התגוננות.
מיד הרגשתי כמה הלב הפתוח והכנה, האנושי והסקרן מקרב בין שתינו.
כבר לא הייתי "הלקוחה המעופפת/מאחרת/מזלזלת",
הייתי אני.
מיד הקשר שלנו קפץ מדרגה למעלה, רק מתוך השיח הקרוב והפשוט הזה.
יצאתי ב"אני אוהבת אותך" ו"רוצה להצליח לכבד יותר את הזמן שלך".
כמה חשוב זה להתאמץ על קשר, לא לברוח.
כמה הזדמנויות יש לנו להתאמן ביום יום.
