פשוט להיות - טיפול רגשי משולב תטא הילינג

09/11/2018

סרטון מקסים ונוגע ללב (בעיקר של אוהבי כלבים 😊)
אפשר לטפל בכלב השחור, בדיכאון.
💜

At its worst, depression can be a frightening, debilitating condition. Millions of people around the world live with depression. Many of these individuals an...

19/12/2017

כמה פשוט הוא ליבם של ילדים, וכמה זקוק לחופש, לאהבה, ולרוך. ומה עם הלב שלנו הגדולים? תנו לשיר המקסים הזה להעיר את הלב הילדי שלכם

לב החומר/ סיון הר שפי

בַּחֹרֶף הֶעֱלִינוּ בֹּץ רַךְ מִקַּרְקָעִית הַשְּׁלוּלִיּוֹת

וְחָזַרְנוּ הַבַּיְתָה מְפֹאָרִים: יָדֵינוּ עוֹטוֹת בֹּץ וְאַרְגָּמָן.

בְּחֻמְרָה הִתְיַחֲסוּ הַמְּבֻגָּרִים לְמַמְלֶכֶת הַחֵמָר

חַיּוֹת נְעִימוֹת שֶׁשִּׁנּוּ צוּרָתָן לְלִטּוּף מַגָּעֵנוּ

לֹא הֻרְשׁוּ לָבוֹא בַּחֲדָרִים.

וּבַבְּקָרִים הַמְאֻחָרִים כְּשֶׁהִתְעוֹרַרְנוּ, רַצְנוּ לִשְׁלוֹמָן

כְּבֵדוֹת וּמְבֻקָּעוֹת מִשֶּׁמֶשׁ הֵן רָבְצוּ בַּגַּן

אֲדִישׁוֹת וְקָשׁוֹת לְתַחֲנוּנֵי אֶצְבְּעוֹתֵינוּ

וְלֵב הַחֹמֶר הַפָּשׁוּט שֶׁבְּקִרְבֵּנוּ

נִשְׁבַּר.

18/09/2017

תודה!!! ושנה טובה!!!

שנה טובה ומתוקה מיונק הדבש. מברכת שנרשה לעצמנו, כמוהו, להראות את הצבעים המיוחדים שלנו, ולשתות בהנאה מהצוף שיש לחיים להציע

08/06/2017

התראיינתי לגלי צה"ל בנושא גדילה בקיבוץ והלינה המשותפת, לתכנית מקסימה בנושא קיבוצים לכבוד חג השבועות
(ראיון קצר סביב דקה 34). מוזמנים להקשיב...
*ותודה לנועם על הראיון המעניין והרגיש.
http://glzwizzvd.bynetcdn.com/PRV1/sVs0gn90u1/App/sVs0gn90u1_25.mp3?awCollectionId=misc&awEpisodeId=170530-21&listeningSessionID=5846c819e5bbe514_17445070_6FydEtrC__0000000akRh

והשיר המרגש של אביתר בנאי כל כך מתחבר לי...
מקדישה לכל הילדים שישנו לידי, ולכל הילדים שלידם ישנו ילדים

"אבא מחייך ובוכה מבפנים
אמאלה רוצה שתבוא לפעמים
נומה שן ילדי נו
שן ילדי שלי במנוחה במנוחה
אמאלה תשיר לך שיר אהבה
נומה שן ילדי שן ..."

https://youtu.be/ZOyiHtT6WdA

מתוך אלבומו הראשון של אביתר בנאי מילים : אבא מחייך ובוכה מבפנים אמאלה רוצה שתבוא לפעמים נומה שן ילדי נו שן ילדי שלי במנוחה במנוחה אמאלה תשיר לך שיר אהבה נומה...

29/05/2017

תשומת לב אוהבת
רובנו מאמינים (גם אם לא במודע), שכדי להתקדם עלינו לבקר את עצמנו, לדחוף את עצמנו, להאשים את עצמנו ובקיצור, לרדות בעצמנו. אך בעצם, הבסיס הטוב ביותר לשינוי וטרנספורמציה הוא קבלה עצמית ותשומת לב מיטיבה.
למעשה, האשמה חוסמת את מנגנוני הלמידה שלנו, אפילו ברמה הכימית.
ממליצה לשמוע על כך עוד בהרצאה רגישה, אישית, ועם נגיעה מדעית זו...
https://youtu.be/IeblJdB2-Vo

How do we change? In this pioneering talk, Dr. Shauna Shapiro draws on modern neuroscience and ancient wisdom to demonstrate how mindfulness can help us make...

16/05/2017

מחשבות על מנהיגות והובלה
מתוך ספר הדאו/ לאו דזה (תרגום חופשי)
כשהמורה* מושל, האנשים כמעט אינם מודעים לקיומו
הטוב אחריו הוא מנהיג אהוב
אחריו, זה שפוחדים ממנו
הגרוע ביותר הוא זה שבזים לו
אם אינך סומך על האנשים, אתה הופך אותם לא ראויים לאמון
המורה* לא מדבר, הוא פועל
כשעבודתו נשלמת, האנשים אומרים- "מדהים!
עשינו זאת לגמרי בעצמנו."

ואיך אתם מובילים? את עצמכם או אחרים? האם דרך ביקורת, הלקאה, פחד? או אולי כמו הורה אוהב, מלווה, מחזק, שנותן לילדו לצמוח מתוך ביטחון ביכולותיו?
*המורה- המסטר, אדם שחי את "הדרך" במלואה, או אדם מואר.

01/05/2017

(נ.ב.)
רגעים…
הרגעים האלו שהנוף שהכי היית רוצה לראות הוא הצד הפנימי של השמיכה
הרגעים שברור מעל לכל ספק ששום דבר לא הולך להסתדר (לפחות לא לך)
הרגעים שברור שכדאי לצאת מהבית אבל הגוף פשוט מסרב
הרגעים שאת מתפללת שהבכי לא יתפרץ עכשיו, מול מי שנמצא מולך
הרגעים שאת כבר משלימה עם זה שמוותרים עלייך, כי בעצם את לא בטוחה מה יש לך לתת
יש בך המון, ויש רגעים שבהם את מצליחה לראות את זה, מה יעזור לזכור את זה ברגעים כאלו?
מה יקרה אם הם יראו אותך בוכה?
מה יקרה אם משהו יסתדר?
האם אפשר לאהוב את עצמך גם ברגעים שמתחת לשמיכה?

אני יודעת שכן, בלב שלם. וגם יודעת שלאהוב את עצמך ברגעים שמתחת לשמיכה זה חסד, שיכול להתרחב, שאפשר להזמין אותו, להתכוונן אליו, וזה יכול לשנות את הכל...

09/04/2017

התנועה לשחרור האישה

את גדולה! אין לגבי זה שום שאלה
כשצריך לדאוג- לילד, לגבר, לחברה, לעולם, את שם. במלוא גדולתך.
ופתאום, כשצריכה לדאוג לעצמך?
את קטנה. אולי לא ראויה? אולי כדאי שמישהו יציל, ייתן ביטחון. כן, נכון.
נשמי אישה.
תני לילדייך, לאוהבייך, לגדול, הם לא באמת צריכים הצלה.
וגם את לא- לא קטנה, לא גדולה.
תני לך לגדול ולקטון לגודל טבעי. נשמי.
התנועה לשחרור האישה היא נשימה
שאיפה נשיפה, אני כאן, בגופי. בגודלי, ביופיי, אני כאן אני.

14/02/2017

לגדול...
לא תמיד זה פשוט, אבל כמה מספק זה יכול להיות...
5 דק' מתוקות של סיפור פשוט שרובנו מכירים את כולו או חלקים ממנו- הרצון להישאר בקן המוגן, לקבל הזנה ודאגה, היציאה לחיים, הקשיים ולעתים הטראומה והפחדים בעקבותיה. ואיך לפעמים מפגש קטן עם האחר יכול לגלות לנו עולם חדש, לגלות לנו את כוחותינו.
ומה איתכם? זוכרים לתת מקום לשמחה, להתרגשות, לגאווה כשזה קורה???
קחו דוגמה מפייפר...
https://player.vimeo.com/video/199896284?autoplay=1

Piper movie combined with animation

24/08/2016

משהו התחיל לזוז למקומו באומץ רב...
המשפט הזה עלה בתוכי והתמלאתי פליאה- איך זה שאנחנו צריכים כל כך הרבה אומץ כדי להיות במקומנו, כדי להיות אנחנו?
עלתה בי תמונה של נדידת היבשות- בראשית היתה שלמות או אחדות. ואז התחילו הלוחות התת קרקעיים לזוז, והיבשת האחת נפרדה ליבשות. עם הזמן תפסה כל יבשת אופי משלה, נופים משלה, אנשים משלה, עצמיות משלה.
אך יש גם זיכרון רחוק, של האחדות שהיתה פעם, וכמיהה לחזור לשם. ולפעמים אנחנו שוכחים שיצאנו מהאחדות הזו לנדודים, לנדידת היבשות, כדי למצוא את הייחוד שלנו, את היופי המיוחד לנו. ואז זה עשוי לכאוב, ולהרעיד אדמות, כי קשה כל כך להיפרד מהשכבות התת קרקעיות, ממה שעוד מחבר אותנו לעבר.
וכאן נחוץ האומץ- האומץ לשחרר את הקרקעית, את העבר, את מה שכרגע כבר כובל אותנו למרות שלפעמים נראה שהוא הבסיס היציב של קיומנו. האומץ לזוז למקומנו החדש, להסכים ליצור אותו, להסכים להתבטא במלואנו.

15/08/2016

"הסאבטקסט לא מספיק לי יותר..."
ישנם הרבה אנשים רגישים בעולם, שרגילים לחיות על "סאבטקסט", כלומר על מה שהם יודעים שנמצא מתחת לפני השטח. למשל, אני אלופה בלראות את הפוטנציאל של האדם, את הטוב שלו, גם אם כרגע, בשל הפגיעות שעבר בחייו, המציאות הגשמית לא קרובה לפוטנציאל שלו. יש בזה משהו מקסים ומאוד מאפשר, אבל לפעמים כרוך בכך גם הרבה תסכול, אכזבה וגם... סכנה של חוסר מימוש עד ביטול עצמי. למה?
אני מאמינה שחלק גדול מהמימוש העצמי שלנו הוא בתוך יחסים- ההסכמה לפגוש את האחר ואת עצמי, במלוא מובן המילה- עם היופי, ההנאה, הכעס, האכזבה, עם האור ועם הצללים, עם הפחד ועם השתיקה.
מישהי יקרה לי מאוד אמרה לי לאחרונה "הסאבטקסט לא מספיק לי יותר...", וכל כך שמחתי בשבילה, כי יכולתי לראות את האומץ שהיא מגייסת כדי לממש את עצמה. היא יודעת שהיא אהובה גם אם זה לא נאמר בפירוש או מבוטא מולה, אך זה לא מספיק לה יותר, לדעת. היא רוצה להרגיש, היא רוצה לחוות, היא רוצה לראות את את האנשים סביבה מבטאים את עצמם, מתגשמים בקשר איתה, היא רוצה להתגשם בעצמה...

25/05/2016

איזה עצבים!!!!
הגוף שלי מזמזם, הדם שלי מרגיש כאילו הוא רותח, בא לי לצרוווווווווחחחחחח!!!
כאילו יכולתי לירוק עכשיו אש ולשרוף את כל מה שסביבי, את כל מי שסביבי.
אבל אני אשתוק...
למה?
כי זה מסוכן, כי זה נורא, כי אני לא רוצה שיראו אותי ככה. כי מי שסביבי עלול להיפגע.

הזמזום הזה בגוף, חוסר השקט של הדם, הם בעצם חיים, תחושת חיות. הזמזום הזה הוא רצון, הוא תשוקה, הוא תנועה, הוא יצירתיות. ואיך הוא נהפך לזעם, לעצבים? הוא הלך ותסס- כיון שלא נשמע, או שהושתק על ידי הסביבה. ולפעמים דווקא כי הרגשנו שהזמזום שלנו, שהקול שלנו, מאיים על הסביבה, מסוכן למי שחשוב לנו. החוויה הזו יכולה להיות קדומה בחיינו, אפילו בינקות, כתינוק שבכיו לא נשמע, או שהרגיש כי הבכי שלו עלול לפרק את הוריו.
והתינוק הזה, שהפך את עצמו לדרקון כדי שישמעו אותו, או שהרגיש שהוא דרקון שיכול לשרוף ולהשמיד, יכול להיות כל אחד מאיתנו, שדואג היום להקפיא את האש הפנימית שלו, את הרצון והיצירתיות שלו, או כל אחד שיורק אש לכל הצדדים כי זו הפכה להיות השפה המוכרת היחידה עבורו.
מתמודדים (או לא) עם עצבים? אצלנו לא מפחדים מדרקונים... טוב, מותר גם לפחד, אבל אנחנו זוכרים גם את התינוק שבפנים, ואת האש המדהימה שיכולה להאיר וליצור, ויש לה מקום חשוב בעולם.