08/12/2025
עזבתי את האשראם לכמה ימים, כאילו יצאתי מתוך נשימה עמוקה אל רווח קטן של אוויר אחר.
כאן הפשטות מרגישה אחרת—לא הפשטות של חיים משותפים, של שיחות עומק ורגש, אלא הפשטות של קפה, נוף ותיירים שמצטלמים.
אתמול הלכתי קצת לאיבוד בתוך עצמי, בחוסר־עשייה, כמו מישהו שהוציאו לו את הקרקע מתחת לרגליים. היום נפתח משהו והשתחרר ואני מתחיל לחוות חופש. חופשה אמיתי וקלילה.
באשראם אני חי בתוך לבבות של אנשים והם בשלי. לכל לב סיפור, ולכל סיפור כאב, תשוקה, תקווה. ממש לפני שנסעתי עמד מולי חבר בהתפרקות מלאה—צעקות, קללות, אפילו יריקה אמיתית בפנים. ובתוך הרגע הזה אני שוב מרגיש מה זה “חיים”, על כל עומקם וחספוסם.
ופתאום אני כאן, באתונה, כוס קפה ביד, מוזיקת מעליות ברקע ונוף מרהיב של אקרופוליס. ההפרש כמעט בלתי נתפס. הגוף נרגע, אבל הנשמה עוד אורזת חוויות מאמש.
האמת... אני מסוגל ליהנות מהחופש הזה רק כמה ימים. אחר כך משהו בי כבר מתגעגע לדרך, לאנשים, לתהליכים. שם, באשראם, אני מרגיש שאני נוגע בחיים—גם של אחרים וגם של עצמי. ושם, בתוך המורכבות, דווקא הלב שלי מתעורר לחיות.
