01/10/2025
מסע יום כיפור: מהגוף אל הרוח
יום כיפור הוא לא רק יום של תפילות וצום. זהו מסע פנימי עמוק שמתחיל בגוף הפיזי שלנו, עובר דרך הנפש והרגשות, ומגיע אל הרוח - אל החיבור הטהור ביותר שלנו עם הבורא והבריאה.
אבל המסע הזה לא מתחיל ביום כיפור עצמו.
ההכנה: חודש אלול - חודש הרחמים והסליחות
היהדות בחכמתה מבינה שאי אפשר לקפוץ למים העמוקים בלי הכנה. יום כיפור הוא השיא, אבל חודש אלול כולו הוא חודש ההכנה - לגוף ולנפש כאחד.
זה חודש שבו אנחנו מתחילים להאט, להתבונן פנימה. חודש הרחמים - רחמים על עצמנו קודם כל, רחמים על המסע הקשה שעברנו בשנה האחרונה. זה הזמן להתחיל לרכך את הלב, לפתוח את הנפש לקראת התהליך העמוק שמחכה לנו.
בחודש הזה אנחנו מתחילים לשנות את הרגלי האכילה שלנו, לאכול קל יותר, נקי יותר. זו לא רק הכנה דתית - זו הכנה פיזיולוגית. אנחנו מכינים את מערכת העיכול, מאפשרים לגוף להתרגל לפחות, כדי שהצום לא יהיה זעזוע אלא המשך טבעי של תהליך.
ובמקביל, אנחנו מכינים את הנפש. מתחילים להתבונן בדפוסים שלנו, בפצעים שצריכים ריפוי, ביחסים שדורשים תיקון. הסליחות שאנחנו אומרים בחודש זה הן כמו חימום לפני אימון מאומץ - הן מכינות את הנפש לעבודה הפנימית העמוקה שתבוא.
הגוף: התרוקנות כדי להתמלא
כשאנחנו מתחילים את הצום, משהו עמוק מתחיל לקרות בגוף שלנו. זה לא רק ויתור על אוכל - זה תהליך ביולוגי מתוחכם שהגוף שלנו מכיר מאז ומעולם.
בשעות הראשונות של הצום, רבים מאיתנו חווים ערפול מחשבתי, עייפות, אולי אפילו כעס או עצבנות. זה הגוף שמתרוקן ממאגרי הגלוקוז שלו, והמוח - שרגיל לקבל את האנרגיה שלו מסוכר - מרגיש את המחסור.
אחרי 12-16 שעות, כשמאגרי הגלוקוז באמת מתרוקנים, הגוף עובר למצב מטבולי אחר לגמרי - ייצור גופי קטו. זו אנרגיה שונה - לא בהכרח "טהורה יותר", אלא פשוט אחרת. המוח מתחיל להשתמש במקור דלק חלופי, שאנשים רבים מדווחים על שינוי תחושתי - פחות "רועש", יותר שקט פנימי, מצב תודעתי שונה. זו לא אופוריה ולא בהירות קסומה - זו פשוט מציאות אחרת שהגוף והנפש שלנו נכנסים אליה.
אבל הקסם האמיתי קורה ברמה התאית. תהליך שנקרא אוטופגיה - "אכילה עצמית" - מתחיל להתרחש מתוך מצוקת המחסור בחלבונים עקב הצום. התאים שלנו מתחילים לנקות את עצמם מבפנים, לפרק ולמחזר חלבונים ישנים ופגומים, להיפטר מרעלים שהצטברו. כך למשל, מערכת החיסון מקבלת הזדמנות לחדש תאי דם לבנים ישנים וליצור חדשים, צעירים וחזקים יותר זה כמו לתת לגוף שלנו יום של ניקיון פנימי עמוק.
מערכת העיכול שלנו, שעובדת ללא הפסקה כל ימות השנה, מקבלת סוף סוף מנוחה. זמן לריפוי, לחידוש דופן המעיים, לאיזון חיידקי המעיים שלנו.
מערכת העצבים שלנו זוכה להפוגה מהסטרס המתמיד של עיכול, ומהסטרס הכללי של החיים, והגוף יכול להפנות את המשאבים לריפוי ולאיזון. רמות הסרוטונין משתנות, הקורטיזול יורד, ומערכת הפרה-סימפטטית, מערכת הרגיעה - המאפשרת מנוחה ותהליכי חיסון ועיכול" - יכולה סוף סוף לקחת את מרכז הבמה.
ויש עוד איבר שמקבל מנוחה נדירה ביום כיפור - העיניים שלנו.
חשבו רגע כמה הן עובדות כל יום. מסכים שמהבהבים מרגע שאנחנו קמים - טלפון, מחשב, טלוויזיה. שטף בלתי פוסק של תמונות, סרטונים, כותרות, פרסומות. העיניים שלנו קולטות, מעבדות, עוקבות, מתכווצות ומתרחבות אלפי פעמים. הרשתית מעבירה לעצב האופטי זרמי מידע עצומים, והמוח עובד קדחתנית לנתח את כל זה.
העיניים לא רק קולטות מידע טכני - הן קולטות מידע רגשי. כל תמונה נושאת משמעות. מראות של מלחמה, של סבל, של שמחה מזויפת ברשתות שמעוררת השוואה וקנאה. העיניים שלנו לא רק רואות - הן סופגות את הכאב והמורכבות של העולם.
וזה מתיש אותן..
ביום כיפור, כשאנחנו מתנתקים מהמסכים, כשאנחנו לא גוללים ולא צורכים עוד ועוד מידע - העיניים שלנו סוף סוף נחות. שרירי העיניים נרגעים, העצב האופטי מקבל פחות עומס, והקורטקס הויזואלי במוח - זה ששורף כל כך הרבה אנרגיה - יכול סוף סוף להאט.
כשהמוח לא עסוק בעיבוד בלתי פוסק של גירויים מבחוץ, הוא יכול לפנות את תשומת הלב פנימה. לא עוד החוצה אל העולם, אלא פנימה אל עצמנו.
הגוף יודע מה הוא עושה. כשאנחנו מרפים ומאפשרים לו, הוא מתחיל לרפא את עצמו מבפנים.
הנפש: הסליחה שמתחילה בראי
הגוף הוא רק השכבה הראשונה. כשהוא מתחיל להתנקות, גם הנפש שלנו מוכנה יותר להיפתח. הסליחה האמיתית, שפותחת את שער הרחמים והסליחות, מתחילה במקום הכי קשה - מול הראי, מול עצמנו.
כמה שזה קשה, להסתכל לעצמנו בעיניים ולומר "אני סולח/ת לך"? אנחנו יודעים לסלוח לאחרים, להבין אותם, להצדיק אותם לחמול להם. אבל את עצמנו? אנחנו שופטים ללא רחמים, ללא הנחות וללא חמלה.
כל אותם מעגלי האשמה שרובצים עלינו - חלקם מהווה, מהתנהגויות שאנחנו מתביישים בהן, מהחלטות שלא יצאו כמו שתכננו. וחלקם מהעבר, מדפוסים שנרקמו בנו כבר בילדות, מקולות שאמרו לנו שאנחנו לא מספיק טובים, לא מספיק חכמים, לא מספיק ראויים.
יום כיפור בא להזכיר לנו משהו: אנחנו זקוקים לסליחה שלנו. כמו התאים בגוף, גם אנחנו יכולים להתנקות מהפסולת שנערמה על הנפש שלנו. האם נסכים לצלול לתהליך המורכב הזה? זה בוודאי לא נעים ולא נוח. אך ללא ספק חיוני לבריאות הנפש שלנו, לחיוניות, לשמחת החיים ולהגשמה שלנו.
חשבו על כל הפעמים שחטאנו כלפי עצמנו:
- כל פעם שהקטנו את עצמנו והחבאנו את הכישרונות שלנו
- כל פעם ששפטנו את עצמנו בשיפוטיות מורידה ולא תורמת
- כל פעם שזלזלנו ביכולות שלנו וביכולות הגוף והנפש שלנו
- כל פעם שלא ידענו להגן על עצמנו, לא העזנו לומר "לא", לשים גבול בריא.
- כל פעם שהרעבנו את הנשמה שלנו לתשומת לב, לאהבה, למנוחה
יש עוד שכבה עמוקה יותר - אנחנו צריכים לסלוח לעצמנו גם על כך שאפשרנו לאחרים לנהוג כך כלפינו. על כל הפעמים ששתקנו כשהיה צריך לדבר, שנשארנו במקום שפגע בנו, שהסכמנו להיות קטנים כדי לא להטריד, כדי לא לעשות בעיות, כדי להיות אהובים ואהודים, או לפחות - שלא נתבזה, לא נפגע ולא נבזה...
זו לא אשמה נוספת - זו הבנה. הבנה שגם אנחנו אחראים לגבולות שלנו, לכבוד שאנחנו דורשים מעצמנו ומאחרים. וכשאנחנו סולחים לעצמנו על שלא ידענו, על שלא יכולנו - אנחנו משחררים את עצמנו לחיות אחרת.
זה הזמן לעמוד מול הראי. לא רק להסתכל - להתבונן בעיניים האלה שמסתכלות בחזרה אלינו.
אותן עיניים שראו כל כך הרבה השנה. שקלטו מראות קשים - שלנו ושל אחרים. שראו אותנו נכשלים, מתקטנים, נפגעים. שנשאו את כל תמונות הכאב מהמסכים, מהחדשות, מהחיים. כמה נשאו העיניים האלה. כמה ספגו.
ולמרות שראו גם את היופי, האהבה, ורגעי חסד. הן עייפות ועמוסות כל כך וכולנו מרגישים בזה ברמות שונות, בקשיים שאנו חווים בראיה ובמחלות העיניים השונות.
להסתכל לתוך העיניים שלנו בראי זה להיפגש עם כל מה שעברנו השנה. לאפשר להן להראות לנו את הרגש שעולה - הכאב, האכזבה, הבושה, אבל גם הרחמים והחמלה. החמלה על עצמנו, על המסע שעברנו, על העיניים האלה שנשאו כל כך הרבה.
ואז, ברכות, באיטיות, לומר לעיניים האלה - לעצמנו: אני מצטערת, בבקשה סלחו לי - על כל מה שראיתן ונאלצת לקלוט, על כל העומס שנשאתן. ולסיים ב"אני סולח/ת לעצמי."
אולי יזרמו דמעות בתהליך. תנו להן. הן לא סימן לחולשה - הן תהליך של שחרור, של ניקוי רגשי שהגוף והנפש שלנו מבקשים כל כך. כשאנחנו בוכים, אנחנו משחררים לא רק דמעות - אנחנו משחררים הורמוני סטרס, רעלים רגשיים שהצטברו. זו ההתעלות שהנשמה שלנו צריכה - להסכים לפגיעות, להכיר בכאב ולעזור לו להתנקות.
רק אחרי שסלחנו לעצמנו, אנחנו באמת יכולים לפנות לאחרים.
וכשאנחנו עושים זאת - כשאנחנו מסתכלים למישהו בעיניים ומבקשים סליחה, או סולחים - קורה משהו נוירולוגי מדהים. נוירוני המראה שלנו מתעוררים. אנחנו לא רק רואים את האדם השני, אנחנו מרגישים אותו. האמפתיה שלנו מתעוררת.
הגוף משחרר אוקסיטוצין - "הורמון האהבה והקשר". הוא מוריד את רמות הקורטיזול (הורמון הסטרס) ומאפשר רגיעה, שנוכל להרגיש קרובים, מחוברים, בטוחים. זה לא סתם פרוטוקול רוחני - זו תבנית ביולוגית של ריפוי הקשר וחיבור מחדש.
הרוח: לבוא נקיים אל הטוהר
ועכשיו, אחרי שהגוף התנקה, אחרי שהנפש השתחררה - אנחנו מוכנים למימד השלישי. החיבור לבורא ולבריאה.
הבורא ברא אותנו. יצר יצירה מושלמת - גוף שיודע לרפא את עצמו, נפש שמסוגלת לאהוב ולסלוח, נשמה שמחפשת משמעות וחיבור.
אבל מה עשינו עם המתנה הזאת?
כמה פעמים זלזלנו בה? התעלמנו ממנה? הרעלנו אותה - ברעל של מסרים שפוגעים בנפש, במחשבות הרסניות, בדיבור שלילי על עצמנו ועל אחרים. הרעלנו אותה במאכלים שפוגעים בגוף, בחומרים זרים שהוא לא יודע מה לעשות איתם, בקצב חיים מטורף שלא מאפשר לו לנוח.
ביום כיפור, אנחנו עומדים מול הבורא לא רק כדי לבקש סליחה על מעשים שעשינו לאחרים. אנחנו עומדים לבקש סליחה על מה שעשינו ליצירה שלו - לנו עצמנו.
והיהדות מלמדת אותנו משהו עמוק על החיבור הזה בין הגוף, הנפש והרוח.
פנינים מיום הכיפורים
"כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, ל)
שימו לב למילה "תטהרו" - היא מופיעה בצורה רפלקסיבית. לא "יטהרו אתכם" אלא תטהרו - אתם תהיו טהורים. הטוהר הוא לא משהו שנעשה לנו מבחוץ, אלא תהליך שאנחנו עוברים, שמתרחש בנו. הגוף מטהר את עצמו באוטופגיה, הנפש מטהרת את עצמה בסליחה, והרוח חוזרת לטוהר המקורי שלה..
הרמב"ם כותב ב"הלכות תשובה" שיום כיפור מכפר רק על עבירות שבין אדם למקום, אבל "עבירות שבין אדם לחברו - יום הכיפורים אינו מכפר עד שירצה את חברו". למה? כי הריפוי האמיתי חייב לעבור דרך החיבור האנושי, דרך המפגש של עיניים בעיניים, דרך הסליחה הבין-אישית שמשחררת אוקסיטוצין ומחברת מחדש.
חז"ל מלמדים אותנו: "רפואת הגוף תלויה ברפואת הנפש". הם הבינו מה שהמדע המודרני רק מתחיל לגלות - שהגוף, הנפש והרוח לא מנותקים. הם שלושה ממדים של אותה יצירה אחת, שלמה.
במסכת יומא נאמר: "יום הכיפורים מכפר לשבים" - לאלה ש"שבים", שחוזרים. חוזרים לאן? חוזרים לטוהר והתום המקורי שלנו, למצב הבריאה הראשוני, לפני שהרעל - הפיזי, הרגשי והרוחני - הצטבר עלינו.
זה לא מקרה שביום כיפור אנחנו לובשים לבן. זה לא רק סמל - זו כוונה. להציג את עצמנו נקיים, טהורים, כמו שהיינו כשנוצרנו. לומר: "הנה אני, אחרי שניקיתי את הגוף, שחררתי את הנפש, אני בא אליך טהור."
המסע נמשך
כשיום כיפור מסתיים, אנחנו לא חוזרים לאותו מקום. הגוף שלנו עבר ריפוי ביולוגי. הנפש שלנו שחררה משאות. והרוח שלנו נקייה, מוכנה לחיבור אמיתי.
התהליך הזה - מהגוף דרך הנפש אל הרוח - הוא לא סיפור חד פעמי. זו דרך חיים. כל יום אנחנו יכולים לבחור: איך אנחנו מטפלים ביצירה הזאת שהבורא הפקיד בידינו? האם אנחנו מכבדים את הגוף, מטפחים את הנפש, מחברים את הרוח?
יום כיפור נותן לנו את הזכות לעצור, לנקות, לאתחל. לשוב אל הטוהר שבנו.
גמר חתימה טובה יקרים ויקרות 🤍
---
ציור שצייר מכר יקר מעורר השראה.
אבנר יקר, צר לי על אבדנך הכואב מכל. אני מעריצה את היכולת שלך להמשיך לאחוז במסע החיים ולשקף אותם בציוריך, גם בגילך המופלג.
מן השמיים תנוחם 🙏🌷
מתוך הלב, במסע המשותף שלנו לתיקון, לריפוי ולחיבור מחדש עם עצמנו, עם האחר ועם הבורא.
