30/08/2023
נכנסת לחדר ילדה בת 12. עם אמה. אני רואה שהיא כועסת. " סליחה, היא פשוט לא כל כך רצתה לבוא", האמא מתנצלת. הן מתיישבות. הילדה לא מרימה את המבט. מסתכלת לריצפה. הייי , שלום!! אני אומרת. שתיקה. הייי דנה ( שם בדוי) , אפשר להסתכל עלייך? אני מנסה. ועדיין, שתיקה. אני רואה שאת כועסת. זה בסדר. אבל את כבר פה. ואני רוצה לעזור לך. העיניים מתרוממות. אני פוגשת אותה, מבט מבולבל. " שאמא תצא". היא אומרת. אנחנו נשארות לבד בחדר, והיא בוכה. בכי שכבר התבשל, חיכה לצאת. אני מתקרבת לידה. מחזיקה לה את היד. אני איתך. אני אעזור לך. אני לוחשת לה. ואז היא מספרת. " לפני שנה מישהי מהכיתה אמרה לי שהשמנתי ושהגוף שלי שונה, לפני כן בכלל לא נשקלתי. ומאז, מאז משהו לא בסדר איתי. אני כל הזמן נשקלת, ומגבילה את עצמי באוכל". ככה התחלנו את השיחה.
במציאות של היום, גיל 12 זה כבר יכול להתחיל. הבלבול הזה, איך אני נראת, למה אני נראת , איך היא נראת, ואיך האוכל גורם לי להראות. האוכל מקבל פה איזשהו תפקיד... הוא הרע, הוא הורס , הוא המלחמה , שבכל סיטואציה מפסידים בה. שוב ושוב. האוכל, זה שמזין אותנו ומעניק לנו חיים, גם יכול "להרוס" לנו אותם. חוויה קונפליקטואלית שכזו.
בטיפול אני מנסה לשים את החוויה הזו על השולחן, שנוכל להתבונן עליה בשלב הראשון . לעשות אינטגרציה. ולאט לאט לבחון את הקולות שהאוכל מעורר אצלי. ובעדינות לרקום מחדש את מערכת היחסים שלנו עם האוכל. לתת לה סיפור חדש. מיטיב. בוגר ואחראי. ילדים ממש יודעים לעשות את זה. גם מבוגרים האמת.
אז רק רציתי להגיד, שלא חייב לחיות עם זה , רצוי שלא .
