גפן

24/05/2020

לין טיפס על עץ גבוה

תפוחים אכל אכול.

תפוחים אכל לשובע

אך לרדת לא יכול.

לאביו רא הוא "בואה"

לאמו קרא - לשוא.

כי הוריו לשוק הלכו.

לין קרא, בכה צרח.

מיטריה לבסןף פתח הוא

מטה בשלום צנח.

ילדי העולם שרים בתרגום אוריאל אופק

23/10/2019

היו לי כאלה בעבר. הם התבטאו בגלי חום. תגידו שגלי חום הם תופעה של גיל המעבר אבל לא כך הוא. בצעירותי הם התבטאו בהסמקה כאשר עמדתי מול סיטואציה מביכה. לפעמים הם התבטאו בגלי זעם ורעידות בכל הגוף. בגיל מאוחר יותר, אבל לפני גיל המעבר הם הופיעו "כך סתם" ונתתי להם לחלוף. הם לא חלפו. חוזרים ונשנים הם הופיעו בריטואל של עייפות פתאומית, סוחטת את כל האנרגיה מהגוף, ואז יצאו לעולם בצורת גל חום נוראי שהרחיק את השינה ממני והלאה.
אתמול בערב חוויתי התקף חרדה ברמות שלא ידעתי שהן קיימות. בסביבות 21:00 בערב נתקפתי בגל פיהוקים לא מוסבר. בלילה הקודם ישנתי טוב והתעוררתי בצורה טבעית כך שלא הייתה סיבה לעייפות. עם ההתבוננות שלי בתופעה הרגשתי איך כל החום אוזל מגופי. כל הגוף רעד בלי יכולת לשלוט בזה. סוודר, שמיכה לא עזרו. המצב היה חמור עד שחברה שמבלה אצלי בלילה שקלה לקחת אותי למיון. אני בחרתי באלטרנטיבה שונה ובקשתי מהבן שלי להיכנס אלי למיטה ולחבק אותי. יבורך אביו שעזר לי להביא לעולם בן כל כך מושלם. כשעבר הרעד שחררתי אותו אבל התהפכתי במיטה עוד הרבה זמן, מנסה בסיוטים לפתור גרידלר מאד פשוט אבל הצבעים התטשטשו לי ואני התהפכתי מצד לצד, מפרקי האגן כואבים והראש כואב. נכנעתי ולקחתי אקמול. בבוקר התעוררתי חלשה מאד, לא מסוגלת לעשות כלום. והתקשרתי לקבל עזרה.
לפני שלוש שנים עברתי שחזור חיים. ראיתי כמה וכמה חיים אבל הם לא נתנו תשובה לשאלה ששאלתי בתחילת התהליך ולכן יצאנו מהם ועברנו הלאה. בין כל החיים שראיתי ראיתי גבר צעיר מטפס נגד מפל אדיר. המים נשברו על סלעים משוננים והמצוק אותו היה עליו לטפס היה חלקלק. אני לא יודעת מי הגבר, מתי הגבר ואיך הגיע למצב הזה או איך הוא נגמר. גם שמוליק וגם אני יצאנו מייד מהשחזור.
הגבר הצעיר מלווה אותי מאז. לפני כמה ימים סיימתי לקרוא את הספר האחרון בשביעיית "נרניה". בפרק האחרון כולם מטפסים כנגד מפל אדיר. הוצפתי בחווית הגבר. כל תא בגוף היה שם. זה היה תחילת התקף החרדה שחוויתי אמש.
"נרניה" מסתיים בתובנה כי הפנים גדול יותר ממה שנראה מבחוץ.

15/01/2019

תכתבי
זה מה שאומרים לי "תכתבי". ואני לא מסוגלת.
כמו השם שלי – דליה – כך גם הכתיבה שלי – הסתעפות.
אימי נתנה לי שם, שהיה באותם הימים מאד מקובל, אבל היא התעקשה שאני אתעקש שאקרא בהגיה (מלרע), שהייתה מאד לא מקובלת באותם הימים. מורה בבית ספר אמרה לי שאין בעברית "דליה" במלרע. למדנו בשעורי הדקדוק את חוקי ההטיה והניקוד כך שחמושה בידע פתחתי מילון. הפלא ופלא – אין בעברית "דליה" במלרע אבל גם אין "דליה" במלעיל. יש "דליה" והוגים את זה עם חיריק ב-ל' ובמלרע.(אגב, הפרח הוא "דהליה"). משמעות השם (אם הוגים אותו נכון) – הסתעפות ענפי הגפן ו/או התאנה. לפני יותר מעשור התחלתי להציג את עצמי כגפן.
כאן הכול מסתבך. להיות "דליה" אומר מסלול מאד ברור: גזע – ענף – ענף וכך הלאה. להיות "גפן" אומר מכלול שלם: שורשים – גזע – הסתעפויות = הסתעפויות = עלים, פרחים, פרות = זרעים – שורשים......
מאיפה מתחילים לכתוב?

21/08/2018

היא פוצצה אותי במכות
זה נמשך שנים. היא הייתה מכה, משאירה צלקות מכוערות בנשמתי ולשמע זעקות השבר שלי הייתה שמה פלסטר בצורת "אני אוהבת אותך". ואני כמו אנקש "אם אוהבת אותי כך שתאהב, אולי, עוד יותר".
פעם, לפני שהפכתי להיות שק האגרוף שלה. היא אמרה לי שאינה מאמינה באהבה כי בשמה של האהבה אנשים אונסים, רוצחים, מדכאים... ציני – לא?! לצערי כך מתנהלת החברה שלנו וכך הייתה ההתנהלות שלה – בזכות אהבתה (ותגידי תודה שבכלל אוהבים אותך) מותר לה להכות אותי.
נפגשנו במהלך השנים לשיחות. האחרונה הייתה לאחרונה. במהלכה היא הסבירה לי כי היא מכה אותי לטובתי. מעולם לא היה מקום לשאול אותי מה אני רואה כטובתי כי ממילא דעתי לא הייתה נלקחת בחשבון. היא גם אמרה לי שכך עדיף כי הייתי יכולה להביע את מורת רוחי וזה, לכל הדעות, לא רצוי. את השיחה היא סיימה כשהיא מאשימה אותי בכך שאני נאטמת ולא מבינה עד כמה נחוץ לה להתעלל.
סיפור נוגע ללב על קורבנות, אי לקיחת אחריות. איך ולמה נתתי לה להתעלל בי כל השנים? שאלה טובה ולחלוטין לא רלוונטית. השאלה הנכונה היא מה הלאה. האם אני מתכוונת להישאר שם ? לא!
ראש השנה לפנינו והמנהג במקומותינו הוא "תשליך". במגמת "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה" אני משליכה מעלי את כל שעושה לי רע. והאמונה כי בשם האהבה אני צריכה לעבור מסכת התעללויות לא עושה לי טוב.

03/08/2018

מיגרנה באה לבקר אותי. זה לא עניין של מה בכך. מיגרנה מעולם לא ביקרה אותי לפני כן. בלי הודעה מראש ובלי תאום ציפיות התנחלה לה מיגרנה בארובת העין השמאלית שלי דוחקת תוך כדי כך את כל מי ומה שחי שם בשלווה לכוון הסינוס , הרכה, האוזן והלסת התחתונה.
אנשים בחיי שחוו ביקורים של מיגרנה אמרו כי הדרך הטובה ביותר לגרש אותה היא שני כדורים נגד כאבים, חושך ואם אפשר שינה. אני יותר חכמה. אני יודעת שכאב המגיע בלי שום הצדקה בא כדי להסיט את תשומת לבי מכאבים לא פתורים מעברי. אני לא לוקחת תרופות. ישמע ציני כמה שישמע – בסופו של יום (שלושה שבועות) אני מוצאת את עצמי כשכל תשומת הלב שלי נמצאת בכאב הראש שהנוכחות של מיגנה גורמת. אין בלבי מקום "לשמוע" את שמיגרנה רוצה "להגיד".
אקמול אחד והכאב התפוגג. הרבה רעש התפוגג יחד עם הכאב. עכשיו אני יכולה לשמוע את מיגרנה.
למיגרנה יש הרבה מה להגיד והרבה חמלה. בעיקר, למיגרנה אין ביטחון עצמי. היא יודעת שלא שומעים אותה. בלית ברירה היא "מתנחלת" בצומת מרכזית זו או אחרת, מניפה שלטי מחאה ומפריעה את הסדר הציבורי. ברוב המקרים מיגרנה מוצאת את עצמה בתא מעצר זה או אחר. אבל לפעמים, רק לפעמים, נעצרת נשמה, מקשיבה, מפנימה וחומלת.

17/05/2018

לא קורבן. לא עוד.
בחודש האחרון הפייסבוק, הווטסאפ וקרוב לוודאי עוד רשתות חברתיות היו מלאות בסיפורים על מסכנות. "עשו לי" "שתו לי" לקחו לי". גם לי יש מדף ספרים מלא. המאפיין המשותף לכל הסיפורים הוא שהם בזמן עבר ואני חיה בזמן הווה. לוקחת אחריות.
הסיפור שלי הוא שמצאתי את עצמי יותר מדי הרבה פעמים במים עמוקים. אני לא יודעת לשחות ותמיד ביקשתי גלגל הצלה. זה גם מה שקיבלתי כי אני מוקפת באנשים מדהימים שבאמת רוצים לעזור. אף פעם לא ביקשתי ללמוד לשחות. מעולם לא קיבלתי שעורי שחיה.
מעולם גם לא למדתי איך לא למצוא את עצמי בתוך המים העמוקים.
אני אוהבת את המים עם האדוות או המשברים, עם נצנוץ קרני השמש על פניהם והלא ידוע שמתחת, את השקיפות ואת האטימות. אני רק לא אוהבת למצוא את עצמי בתוכם חסרת אונים. אני גם יודעת שהאהבה הגדולה הזאת תוביל אותי לכך ששוב אמצא את עצמי בתוך המים. אני מבקשת תעזרו לי, בבקשה, ללמוד לשחות.
עד כאן המטפורות.
לקחת אחריות אומר לדעת שאין לי שום שליטה על מעשיהם של האחרים. התגובות שלי הן מה שבאחריותי. אז כן, המורה ביסודי אמרה... אבא שלי רצה... וכהנה וכהנה. רובם כבר לא בחיים אבל ממשיכים לנהל את חיי. אני שומרת אותם כעדים מטעם ההגנה בהיכל המשפט הפרטי שלי. "נכשלתי במשהו כי מישהו עשה/אמר משהו". המשפט מוטה מראש כאשר נקודת המוצא היא כשלון. האם באמת היה כשלון? נכון, לא עמדתי בציפיות. שאלת השאלות היא – ציפיות של מי? האם היה תיאום ציפיות?
לפני הרבה שנים השתתפתי בתכנית 12 הצעדים. צעד 4 מדבר על חשבון נפש נוקב – מהו החלק שלי בתקרית. מיותר לציין שמעולם לא סיימתי את צעד 4. עברו מאז כמעט שלושים שנה בהן קרו החיים. לעיתים הייתי על הקרקע צועדת בבטחה בשבילים, מתמודדת מול סלעים או פוסעת בחול הרך. לפעמים מצאתי את עצמי בתוך המים העמוקים.
לקחת אחריות – ללמוד לשחות. החיים קורים. איך יהיו התגובות שלי – זה באחריותי.
אני מוצאת את עצמי במים העמוקים. רגע לפני ה"הצילו" אני מתבוננת ומגלה כי הכיסים שלי מלאים בחפצים כבדים. אני משליכה אותם. אין שום חפץ יקר יותר מהחיים. בלי המשקל העודף אני מגלה כי אני צפה. מכאן הכול פשוט יותר. ניסוי ותהיה. תנועות ידיים ורגליים. לא חשוב הסגנון, רק לא לשקוע.
כמו במים העמוקים, כשהגעתי למסקנה כי האבנים מיותרות, גם במעבר מבית עם חצר לדירה נפרדתי מרוב החפצים ולקחתי איתי רק את אלה שיש לי תועלת בהם. עכשיו אני צריכה להיפרד מהמטענים הרגשיים: קורבנות, כעס, אשמה, תחושת כישלון, אכזבה, בוגדנות... כאלה שרובצים על הראש, הכתפיים והלב ומקשים על התנועה. ביחד עם זאת לאפשר לאיכויות משחררות כמו אהבה, סליחה, חמלה להיכנס. אני מרגישה שאת ה"תשליך" הזה אני צריכה לבצע בכתיבה. אופס, שוב מים עמוקים. אלא שהפעם אני בוחרת להיכנס.
בבקשה עזרו לי ללמוד לשחות.

24/12/2017

את התובנה שהגוף והנפש מחוברים אני לא מחדשת לאף אחד. אבל השאלה אם אנחנו מישמים זאת הלכה למעשה. מניסיוני הבנתי כי הרפואה המערבית  לא תברר למה כואב לי הראש אלא תתן לי א...

24/12/2017

ריצוי
כמה אני שונאת את המושג הזה.
אני זוכרת את עצמי מגישה מנחות. מנחות שעלו בנשמתי. העיקר שיהיה מרוצה. העיקר שיאהב אותי. התוצאה,תמיד, הייתה חורבן. אני לא הייתי אני וכמובן שלא קלעתי לרצונו. אם הוא ידע מה הוא רוצה – הוא מעולם לא אמר. רק דמיין איזה תסריט בלי לשתף את השחקנים וחלילה, לוודא שהתסריט מתאים להם.
את הריטואל הזה, הריצוי וסטירת הלחי, העתקתי למערכת יחסים אחרת. עשרות שנים ניהלתי קשר שהיה הרסני. ראיתי את הריצוי אצל אחרים. טיפלתי ביקרים לי ונשארתי סומא. חוסר הביטחון בעצמי, תחושת חוסר הערך העצמי שנבנו בתחילת חיי המשיכו לנהל אותי בבגרותי. לא עוד.
אני מתבוננת בילדה, מחבקת אותה עם המון אהבה ומשחררת.

את התובנה שהגוף והנפש מחוברים אני לא מחדשת לאף אחד. אבל השאלה אם אנחנו מישמים זאת הלכה למעשה. מניסיוני הבנתי כי הרפואה המערבית  לא תברר למה כואב לי הראש אלא תתן לי א...