09/02/2022
פעם בכמה שבועות אני נכנסת למדיה הזאת וקולטת כמה המרחק מפה, עושה לי טוב, אבל פעם ב...ְ
(שנים, חודשים או שבועות)
כשקורה משהו מזיז, רוצה לשתף.
יצא ארוך משהו....תהיו סבלניים איתי
בקצב שלי ובקצב של הרצון.
סיפור שהיה כך היה:
בכל ה 15 שנה שאני מטפלת ונפגשת במים, לא היה לי כזה דבר.
קולגה אהובה אמרה:
מזל טוב, תמיד יש פעם ראשונה.
באחרונה, לאור תקופת האומיקרון (כמו גם בתקופת הדלתא)
יש -היו הרבה ביטולים ובשבועיים האחרונים,
כמעט התייבשתי מרוב שלא הייתי במים.
ואם כבר ביטולים,
אז לפחות להיות בבית עם המשפחה:
לפני כמה ימים-
עוד יום משפחתי רגוע ובמהלך של הפסקת חשמל בלתם של יממה-
קבלתי טלפון מאישה שקבעתי איתה טיפול. בגלל שהייתי בשיחה חשובה אחרת אמרתי לעצמי שאחזור אליה אחר כך. חשבתי לעצמי שהיא בטח רוצה(שוב) לבטל את התאריך שקבענו.
במהלך השיחה האחרת היא התקשרה כמה וכמה פעמים.
בסופו של דבר, הבנתי שאני צריכה לענות - אולי קרה משהו.
כשעניתי הדבר הראשון שאמרה:
'אנחנו כבר פה...איפה את?'
ואני ....וואוו, הייתי בהלם
'אבל קבענו ליום אחר' גמגמתי ומיד בדקתי את היומן שלי.
ביומן - לא היה רשום כלום.
הטלפון התנתק בטעות מההלם וברגע הזה ישר בדקתי גם את היומן של הבריכה. ביומן של הבריכה זה היה רשום.
בנוסף ברגע הזה, בעלת הבריכה התקשרה:
'דווה, הלקוחות הגיעו' אמרה בעדינות 'את מגיעה, נכון?'
בהתחלה לא הבנתי על מה היא(בעלת הבריכה) והיא(הלקוחה) מדברות, הייתי במרחב פנימי כל כך אחר, במוד של בית ולגמרי מתעסקת בדברים שלא קשורים לעבודה או מים.
אבל אחרי שתי השיחות האלה, פתאום התעורר בי זכרון.
יש לקוחות, טיפול זוגי.
הן בבריכה בשעה שקבענו
ואני בבית.
בפיג'מה.
איייזה פיספוס.
איייזו פאשלה. גדולה.
הגוף שלי ואני נכנסנו לסטרס גבוה. פתאום לא ידעתי מה לעשות.
כזה מתח, לא היה לי שנים!
הביקורת העצמית: אְיך זה שאני מפספסת פגישה. עבודה. בזמן קריטי שפרנסה היא נחוצה.
ְאיך זה שזה לא רשום לי ביומן שלי.
ובנוסף - זה טיפול זוגי.
איפה עכשיו אני מוצאת עוד מטפלת, ובהתרעה של - עכשיו.
התקשרתי אליה בחזרה,
בבילבול אמיתי, והיא לא היתה פנויה לדבר,
היא התחילה לצעוק ולכעוס. להגיד לי כל מיני דברים מאיימים ואיומים.
לרגע אחד
האמנתי שהם נכונים.
'את כל כך צודקת'
לא היה לי מה להגיד.
הרגשתי כל כך קטנה
ושעשיתי משהו ממש רע.ְ
ומה באמת היה לי להגיד?
נאלמתי.
הטיפול הזה, שהיה מוזמן,
לאם וביתה
בתאריך שהם הגיעו.
מסתבר בדיעבד - שהן צדקו
ואני כנראה התעופפתי
לי, פשוט.. פרח מראשי.
הכי פשוט בעולם.
כשצועקים, כועסים או כשיש לחץ כלשהו, מסביבי או בתוכי
אני ישר נאלמת.
הפונקציה של לענות או להגיב,
יורדת לאפס
והאפזיה שלי נכנסת ל'הילוך גבוהְ.
פאוזה להסבר:
אפזיה היא ליקוי בשפה כתוצאה מנזק מוחי, שמתבטא בכל אחד ערוצי השפה: הבנה, כתיבה, קריאה ודיבור.
לקיתי בה, באירוע מוחי שהיה לי, לפני 11 שנה.
מי שלא מכיר או יודע,
לא מרגיש את המגבלה, (או מרגיש גמגום קל)
בעיקר כי תרגלתי ולמדתי איך לחשוב קצת יותר מהר,
אבל אני חשה במגבלה הזו,
בכל פעם שאני מדברת.
בתוכי קיים מאמץ לדבר, כמעט כל מילה שאני אומרת, דורשת מחשבה...היום זה הרבה יותר טוב מפעם, אבל עדיין במצבים מסויימים כמו לחץ או כשאני מופעלת ממשהו שמרגש אותי, הדיבור ממש נעלם ונאלם.
אז האישה צועקת ברמקול ואני נאלמת.
איתי, בן הזוג שלי, מכיר אותי כבר ואת המגבלה שלי.
ישר הבין שיש פה עניין שאני במצוקה
וכתב לי על פתק:
תגידי שאת ממש מצטערת מאוד.
יש כרגע שתי אפשריות
האחת, שיחכו 20 - 25 דקות ואת תגיעי,
או שיבטלו, ותפצי אותן על הבילבול.
ואכן זה מה שאמרתי.
בסופו של דבר החליטו שהן מחכות.
המחשבות הבאות היו,
מאיפה אני מוצאת עוד מטפלת שתגיע מעכשיו לעכשיו,
איך אני מראה את פני אחרי חוסר הנעימות הכל כך גדולה
עוד יותר, אחרי הנזיפות ש'היכו' בי.
ו-להגיע כמה שיותר מהר לבריכה.
היה ניסיון מסופיה לעזור לי לחפש מטפלת מעכשיו לעכשיו-שלא צלח.
לא זכרתי אם הבטחתי להן מטפלת או מטפל שתעשה איתי את הטיפול
ומהר מאוד הבנתי שאני עושה את הטיפול לבד לשתיהן או שאני מנדבת את איתי, אהובי, לבוא לטפל איתי-
שהוא במקרה מטפל משכמו ומעלה וגם הידרותרפיסט מעולה.
הקאטצ' היחידי הוא להוציא את איתי באמצע משחק סוער עם בנותינו ולגרום לו להתארגן מהר. זה.. יכול להיות מאתגר ולא פשוט
(למי שמכיר את איתי)
המזל הטוב שלי היה, שאיתי הבין את דחיפות המצב ונרתם לעזרתי.
לבשנו בגד ים ויצאנו לדרך.
הדרך מהגבעה עד לבריכה לוקחת 20 דקות, וכבר בזבזתי 5 דקות בבית להתארגנות בזק, לטלפון ולבלבלת של מינד אבל
הבטחתי שתוך 20 דקות אגיע,
אז אגיע כמה שיותר מהר!
במקרים נחוצים, אני נהגת שודים.
בדרך, התקשרתי אליהן ובקשתי שפשוט יכנסו למים עד שנגיע.
גם סופיה התקשרה שוב,
והזכירה לי שהכל הבסדר!!
כל הדרך, ניסיתי לחשוב מה להגיד כשנפגש..אבל החוכמת המיינד לא הבריקה.
הגענו לחניה, הסדרתי נשימה ..נכנסנו לבריכה.
הן היו במים,
כבר מרחוק, יכולתי לראות שהדרמה נגמרה, אבל עדיין לא בתוכי. ראיתי את החשש לבוא - כפי שאני.
במבט ישיר הבעתי את התנצלותי הכינה עם יד על הלב
והן, היו כבר רויות בשמחה ונחת במים החמימים.
זה היה ההתנסות הראשונה שלהן במים.
אחרי הטיפול, אחת מהן אמרה:
אייזה מזל שנשארנו☺️ ...
דברנו על הערך של המעברים הקסומים שמובילים אותנו, דרך הכיווץ, עם בחירה ללב הפתוח.
לפני שנפרדנו לשלום,
הבת התנצלה על ההתפרצות בטלפון והודתה על האפשרות שניתנה להן - לשתיהן, להתמסר לחוות את הריפוי ברגש, בנפש בגוף ובמהות.
הודתי להן, שעל אף ולמרות הכעס והאכזבה שחוו החליטו להשאר.
בתוכי, הסיפור עדיין מהדהד, כי כמו שהתחלתי את -
לא היה לי כזה בכל חיי כמטפלת ומסתבר
שתמיד יש את הפעם ראשונה.
מודה על תמיכה הפשוטה - והכל בסדר.
יש את המלאכים ששומרים ונמצאים מסביבי שמזכירים מה חשוב.
הדרמה מתקיימת ותלויה באיך אנחנו-אני פועלת בנוכחותה,
האם אני נשארת במרכז או נחטפת לרגש.
נזכרת שוב ושוב שלהיות אנושית זה גם לרחף ולא להיות בנוכחות
והמים - אין על המים.
מאפשרים ליסמוך.
הריפוי בשבילי היתה ההסכמה להישאר כפי שאני.
נעים מאוד💙
דווה ג'י
לקריאה מעמיקה על הסיפור של האירוע המוחי
מוזמנות להכנס לאתר
www.devaji.net
או פשוט ליצור קשר ולבוא למפגש במים בעין איילה, בית חנניה או טבעון. 0543263327
