רועי הבר - פסיכולוגיה רפואית

29/10/2020

כשילד גוסס ואני צריכה לדבר עם ההורים/ ג'ון פרדריקסון (תורגם לעברית ע"י ינון ויסמן)

"באיזה אופן אנחנו צריכים להכין את ההורים לאבל ולשכול שלהם, אחרי שהתבשר להם שילדם חולה במחלה סופנית? כשההורה לא מצליח למצוא משמעות במחלה של ילדו, ואומר לדוגמא, "אני לא מאמין שזה קרה לילד שלי, או למה זה קורה דווקא לנו?" איך אני צריכה להתערב? איך אנחנו אמורים להתערב כשיש שבוע המתנה עד לתוצאות הבדיקה? והתוצאות של הבדיקה יקבעו האם המחלה התפשטה ושלחה גרורות או לא, וההורים של הילד בחרדה גבוה מאוד ועצבניים? אני לא חושבת שאי פעם אחזור להיות מי שהייתי אחרי העבודה בבית החולים הזה. אנחנו בני האדם כל כך חלשים!"

תודה לראזה על השאלות החשובות האלה!

אנחנו אכן חלשים. אנחנו חושבים שאנחנו כל כך חזקים. אבל מחלה יכולה להפיל אותנו ולהרוג אותנו. אנחנו חושבים שהגוף שלנו הוא בבעלותנו, שהחוסן של הגוף בבעלותנו. אבל, אנחנו לומדים שהוא לא בבעלות שלנו, ושהחוסן שניתן יכול גם להילקח. מחלה מכניעה אותנו, ומנפצת את האשליות שהיו לנו לגבי עצמנו.

איך את יכולה להכין הורים למוות של בנם או של ביתם? את לא יכולה. אף אחד לא יכול. אבל את יכולה לבשר להם באכפתיות, קבלה וסבלנות. ואז לשבת איתם. לסבול איתם. ביגונם, גם לך וגם להם, לא תהיה עוד האשליה של היות "חזקים", או כל יכולים. גם לך וגם להם לא תהיה עוד האשליה ש"יש לך תשובות". במקום זאת, באמצעות החיים דרך האבל, השכול הנוראי הזה שוטף אותנו עד שאנחנו הופכים בעצמנו לתשובה. זה לא משהו שאת יכולה לתת להם. זה משהו שרק הם יכולים להגיע אליו באמצעות עבודת החיים דרך האבל. וזה יהיה להם יותר קל אם את תוכלי לשאת את זה יחד איתם, תוך ידיעה, שאת לא יכולה לתת להם את התשובה, אבל שאת תשבי איתם עד שהם בעצמם יהיו התשובה.

דרך הישיבה איתם, את תלמדי אף בצורה עמוקה יותר שהחיים הם מתנה.
את כל מי שאנחנו אוהבים אנחנו מאבדים. האובדן הוא חלק מהחיים. את תלמדי שוב שאנחנו חסרי אונים אל מול המוות. גם הם ילמדו זאת שוב, בדרך הנוראית ביותר. אבל זה יהיה פחות נוראי אם תשאי את זה איתם מבלי לנסות להציע נחמה שקרית. אין תשובות טובות בזמן כזה. הדבר הכי קשה זה לשבת עם מישהו שסובל מבלי להפוך את זה לבעיה, מבלי לנסות לפתור את זה, מבלי להציע תשובות בכאילו.
המקום הזה עושה אותך למטפלת טובה יותר. הוא פושט ממך את ההגנות שלך, את האשליות שלך, ואת השקרים שלך. ההפשטה הזו ממשיכה במהלך הקריירה שלנו כמטפלים - אם אנחנו ממשיכים להשתפר.

אמרת לי שאת תוהה איך בכלל החיים יכולים להיות מתנה אם הורה מאבד ילד. הרבה הורים שואלים את עצמם את השאלה הזו במהלך האבל שלהם. אבל זו לא ההחלטה שלך מה התשובה. כל אדם יטיל ספק במתנת החיים כשהיא מביאה כאב בלתי נסבל. החיים שלהם, הסבל שלהם, ההבנה שלהם, המשמעות שלהם. שלך היא לא לשפוט. המשימה שלך היא להיות עם, להרגיש איתם - והכל מבלי להציע תשובות שקריות, תקווה, ייאוש, או "פתרונות". הם לא זקוקים לפתרונות, והם יודעים שאין כאלה בנמצא. הם בייסורים, וכך גם את. זוהי כבר, החמלה שלך. היא נוכחת כל הזמן - אם את יכולה לשאת אותה. את מבינה? את לא חייבת "להיות" חומלת. חמלה זה איך שאנחנו. הכאב, הייסורים, הייסורים הבלתי נסבלים האלה שאת מרגישה - זה בדיוק מה שהם צריכים שתסבלי איתם ביחד. וככל שאת מחזיקה את זה, מבלי לבקש מהם להעלים את זה, זוהי המתנה.

כשההורה אומר, "אני לא יכול להאמין שזה קורה לילד שלי." את יכולה לענות, "כמובן. איך מישהו יכול בכלל להאמין בדבר כל כך מכאיב! גם אני לא רוצה להאמין בזה." כשההורה שואל, "למה אנחנו?" האם את יכולה לקבל את זה שזו שאלה שאת לא יכולה לענות עבורם? האם תוכלי לחיות את השאלה איתם יחד מבלי להעמיד פנים שיש לך תשובה? האם תוכלי לשבת עם השאלה ועם הרגשות המכאיבים שעולים בתוכך כשאת שומעת אותה? הם לא שואלים אותך. הם שואלים את היקום או אולי את אלוהים/אללה, והם נאלצים לשאת הדממה שהיא התשובה. כשהם ממתינים במשך שבוע לתוצאות הבדיקה, והם אומרים שהם בחרדה ועצבים, את יכולה לאמר, "כמובן שאתם חרדים ועצבניים! אתם כל כך אוהבים את הבת שלכם! זה לגמרי נורמלי. החרדה הזו פשוט אומרת לנו כמה אתם אוהבים אותה ורוצים שהיא תחיה. כל הורה מרגיש בהלה ואימה במצב הזה." חוסר השקט שלהם איננו בעיה. הוא פשוט עובדה. כל הורה ירגיש מבועת מפני האפשרות לאבד את ילדו. זה סימן לאהבה שלהם.

אחת הבעיות בתחום שלנו היא שאנחנו לעיתים קרובות הופכים לפתולוגי את מה שהוא נורמלי. אנחנו מתייחסים לחוויות אנושיות כאילו הן היו "בעיות" שניתן "לפתור" במקום רגשות שניתן לחלוק, שניתן לחיות אותן יחד. החיים אינם בעיה. אבל ההתנגדות לחיים מייצרת בעיות. אם חלק מהמטופלים שלך מתנגדים לחיים או מתנגדים למוות, קבלי את ההתנגדות שלהם בתור הכי טוב שהם יכולים ברגע הזה. הם כרגע איבדו ילד. שבי איתם, תבטחי בכך שבחלוף הזמן, ועם תנועת החיים בתוכם, האבל שלהם ישטוף ויזרום, ושינויים יתרחשו. אנחנו לא יודעים מה יהיו השינויים האלה, או מתי הם יגיעו. החוויות האלה שוברות את ליבך, עוזרות לך להניח לאשליות שלך בכדי שתוכלי להיות האהבה שאת. אמרת לי, "אני לא יכולה להאמין כמה אני אוהבת את הילדים האלה." אני יכול.

------------------------------------
פוסט של ג'ון פרדריקסון מתאריך 11.11.19 מהעמוד Intensive Short-Term Dynamic Psychotherapy
תורגם על ידי ינון ויסמן, מייסד ISTDP ישראל
רוצים ללמוד ISTDP? הרשמו לסדנאות הקרובות >
סדנת היכרות ב12/11/20 > https://eventbuzz.co.il/istdpintro
סדנת מיומנויות: נתיבי החרדה ב10/12/20 > https://eventbuzz.co.il/anxiety

23/08/2020

קצת על חרדת בריאות, מאת אפי גיל, פסיכולוג רפואי מומחה

האם אתם היפוכונדרים או סתם דאגנים? / אפי גיל בראיון על חרדת בריאות
איך מזהים חרדת בריאות ומהו הטיפול?
"הרופאים האלה לא מבינים כלום", חזר ואמר מוטי (שם בדוי), "אני ממשיך להתלונן על כאבים בבית החזה והם לא מוצאים דבר". כבר שנים שהוא מסתובב בין רופאים בדיקות ואשפוזים בשל תלונות חוזרות על כאבים בחזה, עבר כבר 3 צנתורים, בדיקות מאמץ גופני, הוא מנוי על שירותי חירום ומשדר למוקד כמעט מדי יום אק"ג – אך לא נמצאה כל בעיה בגופו.
מוטי, וכמו על פי ההערכות עשרות אלפי ישראלים נוספים, סובלים מחרדת בריאות, או בשמה המקצועי – היפוכונדריה. "מדובר בעיסוק מתמיד בכך שאתה חולה במחלה קשה שטרם אובחנה", מסביר הפסיכולוג הרפואי, אפי גיל.
"המחשבות החוזרות לגבי מחלה קשה שלא אובחנה עדיין, גורמות לחרדה משמעותית שנמשכת חודשים או יותר, וזאת למרות שבדיקות רפואיות לא מוצאות שום בעיה רפואית משמעותית שמצדיקה את התלונות", הוא אומר.
היפוכונדריה מתבטאת בסימפטומים הבאים: (1) עיסוק מתמיד במחשבה שאתה חולה במחלה קשה; (2) סימפטומים גופניים כמעט ולא מופיעים ואם הם מופיעים אז הם נמוכים בעוצמתם; (3) בדיקות רפואיות חוזרות ונשנות באופן עצמאי, כגון מדידת דופק, לחץ דם ופנייה חוזרת לרופאים מומחים; (4) בדיקות רפואיות ששוללות ממצאים רפואיים לא מרגיעות את המטופל ולעיתים אף מגבירות את דאגותיו הרפואיות; (5) חיפוש רב אחר אינפורמציה בנוגע למחלות בספרות הרפואית; (6) עיסוק במחלות הופך לרכיב המרכזי בחיים; (7) העיסוק בחולי גופני נמשך לפחות חצי שנה למרות שגורם הפחד יכול להשתנות, למשל, הפחד מסרטן יכול להתחלף בפחד מהתקף לב.
אם אתה סובל מחרדת בריאות ניתן לטפל בכך בעזרת טיפול פסיכולוגי רפואי. בטיפול ניתן לבחון מהם הגורמים המשמרים את חרדת הבריאות ומהן הפרשנויות השגויות שניתנות לסימפטומים גופניים ומגבירים את החרדה. אחד הגורמים האפקטיביים בטיפול הוא טכניקות הרפייה כגון מיינדפולנס. בדרך זו, לומדים להתבונן בגוף באופן בלתי שיפוטי ובכך מתפתחת ההכרה שסימפטומים גופניים העולים למודעות אינם מעידים בהכרח על מחלה.
מוזמנים להיכנס לקישור שמופיע בתגובה כדי להיכנס לכתבה המלאה שפורסמה באתר YNET.
רוצים לשאול את אפי או אותנו שאלות? מוזמנים לשאול בתגובות!
אפי גיל הוא פסיכולוג רפואי מומחה, מורשה לטיפול בהיפנוזה. במקביל לעבודתו הפרטית מנהל אפי את פורום הפסיכולוגיה רפואית באתר YNET.

18/08/2020

טראומה. טיפול נמרץ. טראומה. למטופל ולמשפחה. / רועי הבר
כולנו יכולים למצוא את עצמנו בכל רגע נתון בחיינו באירוע אשר ניפגע באופן כה חמור עד אשר נזדקק לטיפול נמרץ.
אנחנו מדחיקים זאת רוב הזמן - וטוב שכך - מי צריך את החרדה הזאת כל הזמן?
אבל חלק מאיתנו היו שם בטיפול נמרץ, וחלק עוד יהיו, והחוויה נשארת. אם התמזל מזלנו החוויה תהיה אך ורק זיכרון לא טוב ולא נעים. אם לא יתמזל מזלנו - יתכן ונאלץ להתמודד עם סימפטומים של פוסט טראומה.
פוסט טראומה כתוצאה משהות בטיפול נמרץ הינה תופעה כמעט לא ידועה בקהל הרחב, ואף לא בקרב חלק מהעוסקים ברפואה. עם זאת, ממחקרים שנעשו בנושא נמצא כי 1 מתוך 10 אנשים שהיו מאושפזים בטיפול נמרץ מדווחים על סימפטומים פוסט טראומטיים כתוצאה מתקופת הטיפול.
חשוב להבין מעט את החוויה - אתה שוכב במיטה, לרוב חסר יכולת לזוז באופן מלא, רמת ההכרה מעורפלת, מנותק מכל השגרה. כאוב ומבולבל, מפוחד, תחת תרופות להרגעה ולשיכוך כאב אשר יכולות להוביל להזיות שבעצמן מהוות מקור לחרדה עצומה. לא ברור האם יום או לילה, והקולות - צפצופים מהמוניטורים, רעש מכונות ההנשמה, ואנשי צוות אשר מבצעים החייאה שתי מיטות מימינך. והריחות, והצבעים, מופשט מבגדיך, תלוי לחלוטין בצוות הרפואי, הסיעודי ובכח העזר.
ועכשיו הכל כבר נגמר. כולם תמכו ועזרו, אז לא נעים להטריד ולהעיק עוד, ואותו אדם לא יספר על הפלשבקים, הסיוטים בלילה, העוררות הגופנית שלא חולפת, תחושת הבהלה בעקבות כל רעש קטן. הוא לא יספר כי הוא לא רוצה שיחשבו שהוא חלש, או כי הוא לא רוצה להיזכר בעצמו, או מכל סיבה אחרת. ויתכן והוא חרד או מדוכדך, לא חוזר לעצמו, מתקשה לחזור לתיפקוד משפחתי או תעסוקתי.
ואביו ואמו, או אשתו או הבן שלו, שנאלצו לראות את יקיריהם כך, ללא יכולת להגן על עצמם מול האימה, גם הם יכולים לחוות סימפטומים דומים, לאחר שנאלצו להתמודד עם חוסר וודאות, חוסר אונים, ולעתים גם לקבל החלטות שמשפיעות על מצבו של החולה או הפצוע.
אם אתם או יקיריכם נמצאים בסיטואציה כזאת דעו שאפשר לקבל טיפול פסיכולוגי לפוסט טראומה על רקע מחלה קשה, פציעה או ניתוח שהסתבך והתדרדר לטיפול נמרץ, לפעמים גם בעת האשפוז ע"י פסיכולוג רפואי.
ותודה לכל אנשי הצוות בשרשרת ההישרדות שמאפשרים לנו לדבר על זה - לחובש ולפראמדיקית, לאח ולרופאה, למרפא בעיסוק, לפיזיוטרפיסטית ולכל שאר עובדי מערכת הבריאות.
הכותב הוא רועי הבר, פסיכולוג מתמחה בפסיכולוגיה רפואית, עובד בחיפה במרכז הרפואי בני ציון ובקליניקה פרטית.

13/08/2020

עמוד חדש לקהילה הציבורית של פסיכולוגיה רפואית ולקהל הרחב

היום, יותר מתמיד, השילוב של המילים גוף ונפש עולה מכל עבר. הקשר ההדוק והדו כיווני בין גוף לנפש, ההיבטים הפסיכולוגים של התמודדות עם סוגיות גופניות ומצבים רפואיים הם משמעותיים בין אם אתה חולה, בן משפחה או איש מקצוע.
והיום, יותר מתמיד, זה כולנו - כולנו בעין הסערה.
לכן אנחנו כאן, כדי להרחיב את הידע והתפיסות שנוגעות לשילוב בין פסיכולוגיה, בריאות ורפואה ולשתף במידע ובשיטות פשוטות ומעמיקות מעולם הפסיכולוגיה הרפואית.
פסיכולוגים רפואיים הם המומחים לאתגרים ברצף שבין בריאות לחולי, בכל הגילאים - מבחינה התנהגותית, טיפולית ומחקרית.
בין אם אתם מתמודדים בעצמכם עם הקושי הרגשי המצטרף לקשיים הפיזיים, בין אם אתם יושבים לצידו של בן משפחה או אהוב המתמודד עם אתגר רפואי, בין אם אתם אנשי מקצוע שחווים את הקושי והכאב שנלווים לעבודה המאתגרת הזו ובין אם אתם סקרנים ללמוד יותר על הקשר שבין הגוף לנפש אנחנו כאן בשבילכם.
בעמוד החדש שלנו, של החטיבה לפסיכולוגיה רפואית בהסתדרות הפסיכולוגים, תוכלו להפנות שאלות לפסיכולוגים רפואיים, מדריכים, מומחים ומתמחים, וגם לקרוא פוסטים ייחודיים שנכתבו על ידם.
מחכים לכם בזרועות פתוחות ולב סקרן - בואו להיות חלק מהקהילה באמצעות סימון לייק בעמוד החדש!

03/05/2020

לפי משרד הבריאות וההסתדרות הרפואית, אנשים עם מוגבלויות יהיו בתחתית סדר העדיפויות במקרה של מחסור במכונות הנשמה. החלטה זו מדגימה את האופן שבו מצמצמים את האפשרויות של ....

06/04/2020

לצד הגרף המדובר והמתוקשר של נדבקי מחלת הקורונה, הולך ומטפס בימים אלו גם גרף התחלואה הנפשית. לא רואים אותו ולא מדברים עליו, אך לא רחוק היום שגם הוא יגבה אבדות בנפש. המד....

04/04/2020

Rafi Koren

הם לא בחזית, ולא תמיד רואים אותם - אבל אנשי המינהלה הם חלק חשוב מהתפקוד השוטף של בית חולים, בשגרה, ובוודאי במלחמה כמו שאנחנו חווים בימים אלה.
אז מגיעה מילה טובה לעובדי הכפיים שנמצאים בשטח יומם וליל - עובדי החצר והגן, המטבח, הניקיון, התחזוקה, מערכות המידע, מערך הטקסטיל, האפסנאות, אספקה סטרילית, טכנאי מכשור רפואי, פקידות קבלה, נהגים, מאבטחים, ומשנעים (בתמונה).

Avi Dadi

31/03/2020

תקופת הקורונה משפיעה על כולנו ומעלה תחושות ומחשבות לא פשוטות, ועוד יותר אם אנו או בני המשפחה שלנו מתמודדים עם מוגבלות או מחלה כרונית.

מוזמנים הערב (ג') ב-21:00 למפגש ייחודי אונליין עם נציגי פורום ארגוני הפסיכולוגיה הציבורית בישראל: שאלות ותשובות של פסיכולוגים, והפעם לאנשים עם מוגבלויות ומחלות כרוניות, בנושא התמודדות בזמן משבר הקורונה. 📢

איך?
בעזרת שיחת וידאו פתוחה ב-ZOOM 🖥

קישור למפגש:
https://zoom.us/j/132304203

יענו על שאלותיכם:
* אורי מנדלקורן, פסיכולוג רפואי מומחה
* יותם בן שץ, פסיכולוג שיקומי מומחה
* נועה שמש, פסיכולוגית רפואית מומחית
* ד"ר עדי גרנט, פסיכולוגית שיקומית וקלינית מדריכה
* מנחה: גיא יקר, פסיכולוג חינוכי ושיקומי מומחה

***

נציגי הפורום ממשיכים ברצף המפגשים אונליין, "מסיבות עיתונאים אלטרנטיביות", בנושא ההתמודדות עם משבר הקורונה. עד כה התקיימו מפגשים אונליין לבני נוער, לילדי הגן ובית הספר, לילדים דוברי ערבית, להורים לילדים עם צרכים מיוחדים, לצוותי רפואה, ומפגש בנושא תעסוקה ואבטלה בימי הקורונה.

הבהרה משפטית:
"מסיבת עיתונאים זו פומבית ופתוחה לציבור הרחב. היא מוקלטת, וייתכן כי חלקים ממנה יופצו לתקשורת.
כל מי שבוחר להשתתף ולומר דברים עושה זאת על אחריותו בלבד.
משתתפים שרק יצפו ולא ישאלו שאלות לא יופיעו בהקלטה שתופץ.
ניתן להשתתף ללא וידאו

19/09/2019

כנס מעניין עבור מחלימות מסרטן השד.
כאן בחיפה