26/08/2020
* על עיבוד רגשי של רגשות כניסה לגן - פרידה מההורים ומפגש עם העולם*
הרבה פעמים כהורים, אנחנו מחפשים ספר במטרה לתווך לילדים שלנו מציאות או שלב התפתחותי (כניסה למסגרת, הולדת אח, מעבר דירה, גמילה מחיתולים ועוד ועוד). תחושת ההצלחה שאנחנו מרגישים כשאנחנו מוצאים ספר שמדייק את מה שביקשנו לגעת בו... הנחת רווחה.
אבל אולי, אין צורך להשקיע בחיפושים אחרי הספר המדוייק?
אם נתבונן למשל על הסתגלות לגן – מה אנחנו בעצם מנסים לתווך לילדים שלנו באמצעות הסיפור?
קודם כל את הפרידה מההורה, אחר כך את המפגש עם העולם הזר בשלב זה (הגננת והילדים) ולבסוף – המפגש המחודש עם ההורים – הקניית הבטחון.
הפחד מפרידה, איבוד ההורה, 'תחושת הלבד' ו'חוסר המוגנות', אל מול הסקרנות לעולם – הינם מוטיב חוזר בסיפורי ילדים, וניתן למצוא ספרים רבים המבקשים לגעת בחרדה ההתפתחותית הראשונה – חרדת הפרידה מההורה.
למעשה, אין צורך להיצמד לסיפור המדייק התרחשות, כדי לאפשר לילדים שלנו עיבוד רגשי של חוויות ורגשות.
שני הספרים המוכרים ביותר, היושבים על המשבצת הזו – הם "לקוף יש בעיה", ו"כספיון" – בשניהם, הדמות המרכזית מאבדת את הוריה ובסיוע דמות אחרת, חוזרת בחזרה לחיקם. אז נכון, כשילד נכנס לראשונה לגן הוא לא 'מאבד את הוריו', אבל הוא לגמרי נדרש לפרידה מהם. גם הקוף וגם הלוויתן, צולחים את הפרידה הזאת, בזכות נוכחותם של דמויות מסייעות (הפרפר וכספיון), המקנות להם ביטחון והבטחה כי יתאחדו מחדש עם הוריהם.
לאחרונה, לא מעט שאלו אותי מה עדיף – סיפור קונקרטי עם תמונת הילד או סיפור מרוחק שאינו עוסק בילד עצמו ובעל מימד השלכתי ומשחקי. בנוגע לכך אין תשובה אחת נכונה (אולי גם וגם). אנסה לכתוב את היתרונות והחסרונות של כל אחת מהדרכים, על מנת שכל הורה יבחר מה שנכון עבור ילדו.
סיפור קונקרטי, בו מוצג שמו של הילד, ותמונות 'מציאותיות' מחיי היום יום, הוא סיפור שהרבה פעמים אנשי טיפול משתמשים בו (במיוחד קלינאיות תקשורת) ואני מכירה אותו אישית מעבודתי עם ילדים על הרצף. היתרון העקרי של סיפור כזה הוא שהוא מסייע בארגון המציאות – ובכך, יש לו למעשה אלמנט מרגיע ומפחית חרדה. זה קצת כמו, שלפני שטסים לחו"ל, אנחנו דואגים לקרוא ולהתארגן על מפות – זה מארגן ומרגיע.
היתרון של סיפור סיפורי, בו הגיבור אינו הילד עצמו, והתמונות הן חופשיות, הוא שהוא מאפשר מצד אחד השלכה ומצד שני עיבוד רגשי. תחשבו שאתם רואים סרט/קוראים ספר, והדמויות מעוררות בכם תחושות שונות – בעצם נוצרת תקשורת בין העולם הפנימי שלכם (התחושות, המחשבות, הרגשות) לבין הדמויות החיצוניות – הן מעוררות בכם דברים. ככזה, לסיפור 'חופשי' יש איכויות חשובות בעיבוד רגשי ויכולת לעשות השתנות רגשית ולעבור איתו תהליך. (על רגל אחת, האג'נדה מאחורי ביבליותרפיה).
ובכל זאת – מתי עושים שימוש בסיפור קונקרטי? כשרמת ההבנה של הילד לא מאפשרת שיח על הדברים והבנה רק באמצעות השיח. (זה משתנה כמובן מילד לילד ולא רק תלוי גיל). או – כשיש תחושה שהאירוע אותו אנחנו מבקשים לספר מעורר חרדה או מתח רב.
[כשכתבתי לילד שלי את הסיפור על הדובי שנכנס לגן (אפשר לראות את הפוסט בעמוד), הוא היה בן 1.3 – הרגשתי אז שיש לו את היכולת להבין סיפור כזה, ולאחריו להבין גם כשאגיד לו: "אתה יודע, בדיוק כמו דובי, בקרוב גם אתה הולך לגן". לכן בחרתי לכתוב סיפור כזה. בנוסף, תחושת הבטן שלי (כלפי הילד הפרטי שלי), שדווקא סיפור קונקרטי עליו – עשוי היה לגרום מתח (בעיקר כי אין עוד הבנת זמן טובה בגילאים האלה, ואם אני מדברת איתו על ללכת לגן והוא עוד בבית... אז זה עשוי להיות קצת מבלבל עבורו).]