26/08/2024
כל אחד מאיתנו זוכר.ת בדיוק איפה הוא היה באותו רגע של ה-7.10, כשהעולם איבד הגיון.
ככה המוח שלנו עובד. באירוע משמעותי מאד, בעיקר טראומתי, הוא חורט את הרגע הזה ואנחנו לא יכולים לשכוח. ככה עם רצח רבין, עם מוות של אדם קרוב, עם רגע שהבנו שאנחנו מאוהבים, עם רגע לידה, או עם פרוץ השבעה.
מה שקורה אחרי, משתנה מאדם לאדם - יש מי שיתנער, יפעל מיד, וימצא דרך להיות בעשייה, יש מי שיחפש מי צריך עזרה בסביבתו, יש מי שיברח, בתקווה למצוא בטחון ויש מי שיקפא במקום, בתחושת חוסר אונים מתסכלת.
כל אחת מההתנהגויות האלה הגיונית וטבעית. כל אחד מאיתנו יודע על עצמו מה קרה בשבועות מאז השבעה.
אני זוכרת את עצמי, בהתחלה, משותקת.
אני, שכל מי שמכיר אותי יודע שאני תמיד עסוקה במשהו, תמיד מוצאת עוד דבר חדש לעשות, להתפתח, ללמוד, מצאתי את עצמי משתבללת. הפייסבוק בפרט ועולם המדיה החברתית בכלל הפכו עבורי למקום מסוכן. האימה צצה שם מכל מקום, בלי הכנה מראש. אז הפחתתי והפחתתי כמעט עד גמילה מוחלטת.
שום דבר לא נראה חשוב מספיק כדי לכתוב עליו או לספר עליו.
התחושה הזו מלווה אותי גם היום. הרי עד שהם חוזרים וחוזרות, איך אפשר לשתף מה בישלתי, איפה טיילתי, עם מי נפגשתי?
אחרי שלב ההלם, התנערתי.
שטף העשיה וההתנדבות הלאומי המדהים שהיה פה, סחף גם אותי ומצאתי את עצמי נוהגת שעות לבסיסים רחוקים כדי לטפל בחיילים, לקיבוצים כדי לטפל במפונים או שורדים (מילה שכל כך קשה לי עדיין), אפיתי עוגות, אספתי משחקים, עשיתי כל מה שהרגיש אפשרי, ועדיין כל כך מעט.
לאורך השנה הארורה הזו, חזרתי ללמוד. התחלתי תואר ראשון בפסיכולוגיה (מה חשבתי לעצמי???) שתוכנן עוד לפני המלחמה, לימדתי כיתה מהממת של סטודנטים לשיאצו והמשכתי לטפל בקליניקה.
מצאתי אופטימיות ותקווה בדברים הקטנים (תכלס הגדולים) של החיים - טיול עם הכלבה, משחק עם הבן שלי, מלא אפייה של פיצות בבית, סרטונים של אודי כגן (והמלך!)
במקומות האלה מצאתי שפיות. מצאתי הגיון.
מי יתן ונמצא תמיד את המקומות האלה שהם עבורנו בית.
מקום לשים בו את הראש, להרגיש בטוחים, מקום להשקיט את כל הרעש הזה.
