17/10/2025
אבהות אחרי 7 באוקטובר
פוסט #4
ואחרון.
את סדרת הפוסטים שהתחלתי בשבוע שעבר על אבהות אחרי ה־7 באוקטובר אני רוצה לסיים בשלב זה עם מי שפחות דובר עליהם: האבות שנשארו בעורף.
אלה שלא יצאו למילואים, לא לבשו מדים ולא החזיקו נשק. לא נכנסו לעזה, ולא עמדו מאחורי קווי הלחימה, אלא פשוט נשארו בבית. אלה שלא היה תפקיד רשמי במלחמה, אלא פשוט נאלצו להמשיך לעשות מה שעשו, לגדל ילדים, לעבוד, למצוא שגרה.
אבל המלחמה עברה גם בתוכם, בכל יום מחדש.
אלה האבות שהתעוררו בבוקר ה 7 באוקטובר עם ההבנה שפרצה מלחמה. הילדים שלהם שמעו אזעקות וחוו טילים בתדירות כזו או אחרת. הם נכנסו למרחב המוגן, בפחד, ואבא, זה שתמיד אמור לדעת מה לעשות, לפעמים לא ידע. לפעמים הוא היה בעצמו מבוהל, מנסה לשדר ביטחון כשהלב שלו רועד.
בקליניקה שלי, בפודקאסט ובכלל בשיחות עם אבות, יכולתי לשמוע משפטים של אבות, שעסוקים בחוויה שלהם בתקופה הזו ובו זמנית גם מבטלים אותה, דרך ההשוואה למי שהיו בחזית, למי שלחמו, למי שנפצעו, לכל מי שסבל יותר. אבל האמת היא, שגם מי שנשאר בבית, חי בתוך מלחמה.
אבא אחד סיפר על התקופה הראשונה אחרי ה 7 לאוקטובר, כאב לשני ילדים קטנים. התוכניות המשפחתיות התבטלו, את הפרנסה הוא החזיק בשיניים, כשהגן נסגר שוב ושוב והוא ובת זוגו ניסו להחזיק את היום־יום על טייס אוטומטי.
“הילדים חיפשו ודאות, אבל גם אנחנו איבדנו אותה,” הוא אמר.
“ניסיתי להיות שם בשבילם, אבל לפעמים הרגשתי שאני רק בורח למסכים, מתרוקן מבפנים.”
אבא אחר סיפר על הקושי לשמור על מצג של נורמליות מול ילד קטן ששואל שאלות על המלחמה. שמנסה להבין מה קורה. לנסות לתווך את הדברים בתוך סביבה שמוצפת במהדורות חדשות, בשלטי חוצות, באנשים במדים ונשק ברחובות, בשיח בין המבוגרים בכל המרחבים.
הוא סיפר על חוסר האונים מול הפחד של הילד ועל ההבנה שגם הוא לא תמיד מצליח להרגיע את עצמו.
"חשבתי שאהיה אבא רגוע, יציב. אבל לא היה בי שקט. הייתי מתוח, קצר רוח.
המלחמה נכנסה לתוך ההורות שלי בלי לשאול אותי בכלל.”
היה מי שדיבר על תחושת האחריות הבלתי פוסקת.
על ריבוי התפקידים בהיעדר מסגרות ועל התחושה שאין רגע לנשום.
“לא יצאתי לקרב, אבל גם לא חזרתי ממנו,” הוא אמר.
“אתה במצב חירום מתמשך, מחזיק את כולם סביבך כדי שלא יתפרקו, אבל בפנים אתה בעצמך מתפרק.”
ולא נשכח את אלה שהפכו לאבות ממש בסמוך או תוך כדי המלחמה. הם נכנסו לאבהות בתוך עולם של אזעקות, ממ"דים, חדשות בלתי נגמרות.
חלקם עברו עם בת הזוג את הלידה בחדר לידה במרחב המוגן.
וכשהתינוק נולד, יחד איתו נולדו גם חרדות חדשות, עייפות מסוג אחר,
והרבה אבות ששואלים את עצמם, איך מגדלים ילדים בעולם כל כך לא בטוח.
אבות סיפרו על קושי להתחבר לתינוקות, על ריחוק רגשי, על תחושת חוסר משמעות.
או לחילופין על התגברות של חרדות, על ימים שבהם החזיקו תינוק בוכה בידיים רועדות,
ולילות שבהם התקשו לישון.
וגם על רגעים שבהם דווקא הקטנים היו אלה שהחזירו אותם לנשימה.
“הוא חייך אליי,” אמר אחד מהם, “ופתאום נזכרתי למה אני כאן.”
המלחמה הזו שינתה את כללי המשחק גם עבור האבות שבעורף.
גברים רבים מצאו את עצמם נדרשים לתפקד בתוך בית סגור, לעיתים לצד בת זוג בעומס רגשי עצום ובמצבים מסוימים גם נשארו עם הילדים כשבת הזוג גויסה או עבדה עוד יותר בשל עבודה חיונית מסוימת.
פתאום הם נדרשו לא רק להיות מגנים, אלא גם מרגיעים.
לא רק חזקים, אלא גם עדינים.
ובתוך זה הם היו צריכים לתמרן.
ובתוך כל זה, מתחדדת גם שאלה רחבה יותר על גבריות. הגבריות הישראלית, שעדיין נמדדת לפי כוח, עמידות ויכולת לספוגלא מאפשרת הרבה מקום לדבר על פחד, עייפות או בדידות.
וההבחנה שנעשתה פתאום בין האבות שבעורף לאבות שבחזית, לא הוסיפה לזה אלא עוד יותר הקשתה.
אבל המלחמה הזו הביאה גם שיח חדש על אבות שנשחקים, על גברים שמתקשים להכיל את ילדיהם כי הם בעצמם מוצפים. ועולה הצורך לדבר גם על המצוקה השקטה שבעורף.
וזו אולי השורה התחתונה של כל מה שעברנו,
הרבה גברים בישראל, גם כאלה שלא יצאו לשדה הקרב,
עדיין מנסים לחזור.
לחזור לעצמם, למשפחה, ליכולת לנשום בלי להתכווץ בכל אזעקה או כותרת.
האבות שבעורף אולי לא נשאו נשק,
אבל הם נשאו על גבם את השגרה, את החרדה, את הילדים, את בת הזוג
לפעמים את השקט שהחזיק את הבית כשהכול בחוץ בער.
לא כל הסיפורים נגמרו בגבורה. היו גם סיפורים אחרים. של עייפות, של שחיקה, של פירוק. אלה שלא תמיד עמדו במשימה הזו מבחינתם. היו משפחות בתקופה הזו שהגיעו לכדי גירושין. היו משפחות שעזבו את הארץ. היו אנשים שנקלעו למצוקה כלכלית, שנאלצו לסגור את העסק. לא מעט אנשים מתמודדים עם מצבים נפשיים מורכבים של דיכאון, חרדות, התמכרויות ועוד.
חשוב שנשים לב גם אליהם.
גם לאבות שנשארו בעורף,
שניסו לאפשר לילדיהם תחושת ביטחון כשהם בעצמם לא הרגישו בטוחים.
אלה שנשארו ערים בלילות, מול חדשות, עם תינוק על הידיים.
אלה שהיו צריכים להמציא מחדש איך נראית אבהות בעולם משתנה.
ואולי זו התובנה האחרונה של הסדרה הזו:
שהגבריות בישראל אחרי ה־7 באוקטובר
לא נמדדת רק באומץ לצאת לקרב,
אלא גם באומץ להישאר,
להרגיש,
ולדבר.
יש עוד כל כך הרבה לכתוב על אבהות אחרי 7 באוקטובר, התמקדתי כאן במספר קבוצות ויותר באבות לילדים קטנים. המשמעות היא מבחינתי בעצם השיח, שלנו כחברה, שלנו כאנשי ונשות טיפול. לתת קול ומקום גם לאבות ולמה שעובר עליהם.
תודה שקראתם.
