28/11/2025
כששפת הגוף מדברת בשם הסכמה: התקשורת הלא־מילולית בסכמתרפיה
יש משפט שחוק אבל נכון: “זה לא מה שאתה אומר, זה איך שאתה אומר את זה.”
במפגש בין־אישי, הרבה פעמים מעל 70–80% מהמסר עובר בכלל לא דרך המילים: טון דיבור, מבט, תנוחה, מרחק, מיקרו־הבעות. הגוף מדבר לפני שהראש מספיק לערוך. אנחנו זוכרים איך מישהו הרגיש לנו הרבה יותר מאשר את הטקסט המדויק שהוא אמר.
יש לזה ערך הישרדותי ברור: המוח שלנו מחווט לקרוא סכנה, דחייה, כעס או קירבה משפת גוף — הרבה לפני שהמילים מסתדרות למשפט. הבעיה היא שב־CBT קלאסי אנחנו לרוב מתמקדים במחשבות, פרשנויות והתנהגויות מודעות, וממעטים לעבוד ישירות עם השפה הלא־מילולית. ואז קורה משהו חמקמק:
המטופל לא תמיד מודע למה שהוא משדר → הסביבה מגיבה בעיקר למה שהיא חווה ממנו → הוא מפרש את התגובה דרך הסכמה שלו → והמעגל נסגר.
---
סכמה, סגנון התמודדות – ואיך כל אחד מחזיק את המלכודת
בסכמתרפיה אנחנו מדברים על סכמות לא אדפטיביות (למשל: פגם/בושה, בידוד חברתי, חוסר אמון, כישלון) ועל שלושה סגנונות התמודדות מרכזיים:
כניעה – מאשררת את הסכמה:
האדם מתנהג כאילו הסכמה צודקת (“באמת אני לא שווה / לא ראוי”), מושך לחייו אנשים וסיטואציות שממשיכות את הדפוס, ואוסף עוד הוכחות לכך ש“ככה זה”.
הימנעות – משמרת את הסכמה בהקפאה:
האדם נמנע ממצבים שעלולים להפעיל את הכאב, וכך לעולם לא מקבל חוויה מתקנת. אין הפרכה, אין עדויות חדשות — הסכמה נשארת במצב “קפוא אך פעיל”.
פיצוי־יתר – מחזק את הסכמה מאחורה:
כלפי חוץ הוא משדר הפוך (“אני מושלם / בשליטה / לא זקוק לאף אחד”), אבל המאמץ המוגזם בתפקוד ובעמידה בסטנדרטים רק מוכיח פנימה שבלי זה הוא “אף אחד”, ושוב מעמיק את הסכמה.
אצל מטופלים צעירים זה בולט במיוחד: הם בדרך כלל מודעים רק לחלק ה”על־השולחן” – מה הם אמרו, מה הם עשו, מה חשבו רגע לפני. הם לא מבינים למה “כולם קופצים עליהם”, “למה המורה תמיד נגדם”, או “למה אף אחד לא נשאר חבר שלי”. רק כשמאיטים ביחד את הסרט ובודקים גם את שפת הגוף – איך הם נכנסו לחדר, איך הסתכלו, איך ישבו, מה שידרו הטון והפנים – פתאום מתגלה שהגוף העביר מסר אחר לגמרי מהכוונה המודעת. המסר הלא־מילולי הזה הוא זה שמשך “אש” וחיזק עוד פעם את הסכמה, בלי שהם בכלל התכוונו.
---
איפה נכנסת התקשורת הלא־מילולית?
בחדר הטיפול אנחנו טובים יחסית בדיבור על מחשבות ורגשות, לפעמים גם על התנהגויות. אנחנו עושים חשיפה בדמיון, חשיפה במציאות, עבודה עם הילד הפגיע והמבוגר הבריא. אבל לעיתים רחוקות אנחנו עוצרים ושואלים:
> מה הגוף שלך עושה כשאתה מופעל מהסכמה?
מה אני כמטפל מרגיש ממך ברגעים האלה — עוד לפני שאני שומע את התוכן?
התקשורת הלא־מילולית היא החוליה הסמויה במעגל: סכמה מפעילה מצב (mode) → המצב מפעיל סגנון התמודדות → הגוף “נכנס לדמות” ומשדר את ההגנה → הסביבה מגיבה לזה → והתגובה שלהם הופכת לעוד “הוכחה” עבור הסכמה.
אם לא עובדים ישירות עם השכבה הזאת, המטופל יכול להבין הכול קוגניטיבית — ולהמשיך לשדר לעולם בדיוק את מה שמזמין שחזור.
---
דוגמה 1: פגם/בושה – הגוף שמתכווץ ונעלם
ניקח מטופלת עם סכמה חזקה של פגם/בושה. כשהסכמה מופעלת, היא מגיבה בכניעה/הימנעות:
העיניים בורחות לצד או לרצפה
הכתפיים נופלות, הגב מתקפל
הקול נחלש, המשפטים מתקצרים: “לא משנה… עזוב… זה לא חשוב”
המטפל (או בן/בת הזוג, או חבר לעבודה) חווה מולה משהו בין דאגה לבין מבוכה: מרגיש שאסור “להכביד”, לא רוצה לדחוק, לפעמים מרגיש כאילו כל דבר שיגיד רק יגדיל את המצוקה שלה. אז הוא נזהר, מתקצר, משנה נושא, או מרחיק.
אצלה, בפנים, נכתב שוב אותו משפט: “אפילו הוא לא רוצה לראות את מי שאני באמת. אני באמת יותר מדי / פחות מדי.”
האמירה הלא־מודעת של הגוף (“אל תראה אותי, אני בושה”) יוצרת תגובה שנחווית כהוכחה נוספת לבושה. המנגנון מגן — אבל גם כובל.
---
דוגמה 2: בידוד חברתי – הגוף שמשדר “אל תתקרבו”
מטופל עם סכמה של בידוד או דחייה חברתית מגיע לקבוצה טיפולית או לסביבת עבודה חדשה. בפנים הוא משוכנע שהוא “אחר”, “לא שייך”.
התגובה האוטומטית:
נוקשות מסוימת בפנים, מבט סוקר/חשדן
מרחק פיזי מוגדל, ידיים משולבות, גוף מעט מופנה החוצה
טון יבש, ציני, לעיתים הומור תוקפני
הסביבה חווה אותו כקר, שיפוטי או לא נגיש. אנשים יגידו באינטואיציה: “לא נראה שהוא רוצה להיות איתנו”, “הוא מתנשא”, “לא מרגיש נעים לידו”. אז הם באמת מתרחקים.
ומה קורה בסכמה? “ידעתי. אני תמיד בחוץ. אין לי סיכוי להתחבר.”
פה הגוף כבר מזמן מנהל את ההגנה: “אם אני אשדר מרחק, לפחות הדחייה לא תפתיע אותי.” בטווח הקצר — זה עובד. בטווח הארוך — זו נבואה שמגשימה את עצמה.
---
טכניקה משלימה: שיקוף אמפתי של התקשורת הלא־מילולית
לצד הורות מחדש מוגבלת ועימות אמפתי, אפשר להוסיף טכניקה נוספת:
שיקוף עדין של שפת הגוף וההשפעה שלה על הקשר.
זה לא “אני אגיד לך איך אתה נראה”, ולא ביקורת על סגנון. זה משהו כמו:
> “כשדיברנו על זה עכשיו ראיתי שהמבט שלך קצת ברח הצידה, הקול נהיה חלש והגוף התקפל. שמתי לב שגם אני הרגשתי פתאום שאני לא רוצה להכביד עליך, כמעט לסגור את הנושא. אני תוהה אם זו חוויה שמוכרת לך גם עם אנשים אחרים…”
או:
> “כשאתה מספר על קבוצת החברים, הפנים שלך נהיות מאוד קפואות, הטון ציני. אני מרגיש לידך טיפה מרוחק, כאילו לא כדאי לי להתקרב. אני חושב איך זה יכול להיראות מבחוץ, ואיך זה מתחבר לסיפור שלך על ‘אני תמיד נשאר לבד’.”
כך אנחנו משתמשים בקשר הטיפולי כמעבדה בטוחה: בודקים יחד איך הסכמה “משתמשת” בגוף כדי להגן, איך זה משפיע על האדם שמול, ואיך אפשר להתחיל לנסות משהו אחר תוך כדי שהמטפל נשאר אמפתי, לא שיפוטי, “עם” המטופל נגד הסכמה.
---
איך עובדים בפועל עם תקשורת לא מילולית?
כמה כיוונים פרקטיים שאפשר לשלב בתוכנית טיפול:
העלאת מודעות בחדר
לעצור רגע ולשאול: “מה קורה בגוף עכשיו?”, “איך אתה יושב?”, “מה אני רואה על הפנים שלך?”. אצל מתבגרים במיוחד, לעזור להם לראות את הקשר בין “איך הרגשתי”, “איך נראיתי מבחוץ”, ו“איך הגיבו אליי”.
עבודה חווייתית / מטפורית
להשתמש בדימויים (“איך היית מצייר את התנוחה שלך ברגע הזה?”) או, במקרים מתאימים, בהקלטות קצרות – תמיד בזהירות, כדי לא להגביר בושה, אלא להזמין סקרנות.
משימות בית על “קריאת סצנות”
לבקש מהמטופל לבחור סיטואציה יומיומית אחת ולכתוב: מה אני חושב שהעברתי בשפת הגוף? איך הגיבו אליי? מה אני מניח שהם חשבו? אחר כך בודקים בקליניקה האם הסיפור הפנימי תואם למה שהיה עשוי להיראות מבחוץ.
תרגול מודע של אלטרנטיבות
לא לזייף, אלא לנסות:
עוד שתי שניות של קשר עין, לפתוח מעט את הכתפיים, להגיד “קשה לי” בטון יציב במקום בציניות.
השאלה היא לא “איך להיראות נחמד”, אלא “איך לתת לחלק הבריא בי הזדמנות להגיע לקדמת הבמה גם בשפת הגוף”.
---
לסיכום – לראות גם את השפה שבין המילים
תקשורת לא מילולית היא לא “תוספת קישוטית” לטיפול, אלא לפעמים הזירה המרכזית שבה הסכמות ממשיכות להתקיים.
כשאנחנו כמטפלים לומדים להתבונן גם בגוף, בתנוחת הכיסא, בטון, בהפסקה לפני תשובה – ומשלבים את זה בעבודה הסכמתית – אנחנו עוזרים למטופל לזהות לא רק מה הוא חושב ומרגיש, אלא גם איך הוא משדר את זה לעולם, ואיך זה מחזיק את המעגל בסיבוב.
שם, בין המבט שמתרכך, הגב שמתרומם חצי סנטימטר, או היד שמפסיקה להתכווץ — מתחילות לפעמים תנועות השינוי הכי עמוקות.
אם יש לכם דוגמאות, טכניקות או ניסוחים שעוזרים לכם לעבוד עם שפת גוף בסכמתרפיה – אשמח לשמוע בתגובות.
—
יואב גבע
פסיכולוג חינוכי מומחה · CBT & Schema Therapy
