06/05/2024
*התמכרות זו לא ״בעיה״ – זו מחלה*
לא פעם אני שומע את המשפט - "בסדר, נו, כולם מכורים למשהו..."
זה שאנחנו מכורים, לא אומר שאנחנו חולים - כמו לומר שכולם סובלים מדיכאון, כי אין מישהו שלא חווה תחושת דיכאון כמה פעמים בחייו... אבל האם זה אומר שכולנו דיכאוניים? ברור שלא. אותו דבר עם התמכרויות. לרובנו יש התמכרות כזו האחרת למשהו, אבל לא כולנו סובלים מ״מחלת ההתמכרות״.
התמכרות נחשבת למחלה כרונית לכל דבר ועניין, שכן היא מפריעה לאדם לתפקד בכל תחומי החיים והופכת את חייו לבלתי ניתנים לניהול – ולמרות זאת, הוא עדיין לא מצליח להיפרד מההרגל שגורם לאותו סבל. כשהייתי מכור פעיל, לאט לאט ובלי לשים לב, הגעתי לנקודה שבה חיי הפכו לגיהינום עלי האדמות. וכאן, המחלה נכנסה לפעולה – גם כשזיהיתי שאני מכור והצלחתי, איכשהו, לצאת מההתמכרות בשן ובעין, חזרתי שוב ושוב על אותן הפעולות שהביאו חורבן על חיי ועל חיי הסובבים אותי. החלפתי סם אחד בסם אחר מתוך מחשבה שאיתו יהיה לי ״קל״ להיגמל, אבל בעצם, זו הייתה המחלה שהשאירה אותי שבוי שלה. סיכנתי את חיי, איבדתי כל בושה, עשיתי מעשים שפלים שכל מטרתם הייתה לתחזק את השימוש, הרגשתי חוסר סיפוק תמידי וחלל ריק בתוכי ביקש שאמלא אותו כל הזמן, אבל הוא היה בור ללא תחתית.
ובכל זאת, לא הפסקתי. כי הייתי חולה במחלה שהחלק הנפשי שלה, משמעותי לא פחות מהחלק הפיזיולוגי.
ישנם אנשים שנופלים להתמכרות בעל כורחם – לדוגמה, אנשים שעוברים פרוצדורה רפואית כואבת ואחריה מתמכרים למשככי כאבים נרקוטיים, מבינים שהם נמצאים בבעיה ופונים לעזרה. הפתרון שלהם, לרוב, כרוך בגמילה במישור הפיזי בלבד, ולאחר מכן סביר שיחזרו לשגרת חיים, ובטח שלא יחזרו על אותן טעויות לאחר אותו משבר. לעומתם, מכורים שחולים המחלת ההתמכרות, גמילה ברמה הפיזית אינה מספיקה – בכדי לחזור לשפיות, לנורמטיביות ולשליטה מלאה על החיים, תידרש עבודה עמוקה יותר, טיפול שנוגע גם ברמה הפיזית, גם בנפשית וגם במנטלית, טיפול ממושך ואינטנסיבי, ארוך, לא קל – אבל תאמינו לי, בתור אחד שהיה שם ועבר את הכל, הטיפול הזה שווה כל רגע של סבל, כי בקצה המנהרה שלו, יש אור. אור גדול, בוהק וחזק.
