15/08/2025
*עברתי לחומרים אחרים.*
מאז שפגשתי את יובל (פלוק) , משהו בי הפסיק לחפש תשובות והתחיל לשאול שאלות אמיתיות.
לא כי הוא גאון,
למרות שהוא הבנאדם הכי חכם שפגשתי בחיי.
כי הוא רואה אותי.
בלי לזוז, בלי להיבהל.
כאילו כל החלקים שבי גם אלה שאני עדיין מנסה למחוק מקבלים מקום.
וזה החומר הכי חזק שהכרתי.
יובל הוא לא מורה.
הוא לא מאמן.
הוא לא מדריך או מטפל.
הוא מאסטר במובן הכי שקט,
והכי לא דרמטי של המילה.
הוא חי את מה שהוא מלמד.
לא מרצה, לא מפיץ משפטים פשוט נוכח.
ולפעמים זה בדיוק מה שאני צריך:
מישהו שלא מנסה לשנות אותי,
אלא עומד מולי ולא הולך.
העבודה שלי איתו לא עוסקת בסמים.
היא עוסקת באשליה.
בשליטה, בריצוי, התגברות על תחושת האשמה הבלתי נגמרת שאני לא מספיק, התגברות על הבושה על הדפוסים והשדים שעדיין שם.
יום אחד הוא הסתכל לי בעיניים ואמר:
"אביעד, הגיע הזמן להפסיק לברוח."
וזה פילח אותי.
כי ידעתי שהוא לא מדבר על בריחה מהחיים
אלא מהלב שלי.
הוא לא מפחד ממני, גם כשאני כן.
והוא יודע לעצור אותי בדיוק כשאני מתחיל להוליך את עצמי שולל בעדינות, אבל בלי פשרות.
וזה אולי מה שהכי ריגש אותי
שבאמצע החיים, אחרי שחשבתי שכבר למדתי,
כבר עשיתי, כבר נקיתי פתאום יש עוד רובד,
עוד חדר עוד צל שלא נגעתי בו
ועוד דלת שאפשר לעבור דרכה.
והוא לא פותח אותה בשבילי.
הוא פשוט יושב לידה.
ומחכה שאפסיק לברוח.
ואולי דווקא מהמקום הזה
המפוכח, החשוף, הלא מושלם
אני יכול ללוות אחרים במסע שלהם.
לא כאיזה אחד ש"יצא מזה",
אלא כמי שעדיין צועד. עדיין שואל.
ועדיין פוגש מורים אמיתיים,
בדיוק כשצריך.
אז לא, לא הפסקתי להשתמש.
אני פשוט מתרגל חומרים אחרים עכשיו
נוכחות. שקט. אמת.
אומץ להמשיך לצעוד בדרך ולגעת במקומות האפלים.
כי העבודה אף פעם לא נגמרת
וכן חיבוק אחד שלא צריך מילים לפעמים זה כל מה שאנחנו צריכים. ❤️
