30/01/2025
#מצברוח עולה ויורד: איך אפשר ללמוד מהי יוגה דרך השמחות והדיכאונות של עמנואל קארר - ואיך זה קשור לשטף הרגשות שעולים בנו עם חזרת החטופים/ות?
ככה הרגשתי כשקראתי את "יוגה" של עמנואל קארר: כאילו הוא אוחז בכף היד שלי ולוקח אותי איתו אל המסדרונות האפלים והמוארים של הנפש שלו; מטה-מעלה, מעלה-מטה. מסדרונות כמדרגות נעות שאף פעם לא חדלות לרדת ולעלות. פעם הוא בשיא חייו – מאהב שרמנטי, סופר עטור פרסים שהניו יורק טיים עושה עליו כתבת שער ומתרגל מדיטציה אדוק, ופעם הוא מגרד את קרקעית הנפש שלו, עד שהוא נאלץ להתאשפז במחלקה הפסיכיאטרית, מטופל בקטאמין שאמור לשכך את הדיכאון התהומי אליו צלל, וכשזה לא עוזר מבקש מרופאיו שיעשו בו המתת חסד.
אני מנסה להבין למה נשאבתי כל כך אל ממואר חשוף כל כך של סופר שלא קראתי לפני כן אף יצירה שלו. האמת היא שבקריאת העמודים הראשונים לא התחברתי. הספר מתחיל כשקארר לוקח אותנו איתו אל סדנת ויפאסנה שמתקיימת בכפר בצרפת, מולדתו, אליה הוא מגיע מתוך רצון להעמיק את התרגול הרוחני. הוא מדבר בתשוקה על רגעי הישיבה על כרית המדיטציה שלו, ומתאר את הנינוחות הפנימית שהפכה לבת בית אצלו מאז שהחל לתרגל. לצד תיאור החוויה בסדנה הוא משבץ מונחים והגדרות מעולם היוגה, כך שבקריאת העמודים הראשונים הנחתי שזה "עוד ספר" שמנסה להנגיש לקוראים את העקרונות והמהות מאחורי התפיסה הפילוסופית העתיקה; עוד ספר שמלביש עלילה באופן מלאכותי משהו, כדי לדבר על התכלית העמוקה שמאחורי תרגול המדיטציה. ובגלל שקצת עייפתי מספרים כאלה, סגרתי והנחתי אותו בצד ולא התכוונתי לחזור אליו.
ובכל זאת, אחרי זמן מה שהוא שכב על המדף, הוא קרא לי לשוב אליו וכמו ביקש ממני לתת לו עוד הזדמנות. ואיזה מזל שנתתי לו אותה (ולעצמי), כי הפעם עפתי עם קארר כל הדרך מעלה ומטה, מטה ומעלה. עד כדי כך שזה הפך להיות מאותם ספרים שאני לוקחת איתי לכל מקום, ותוך כדי שאני קוראת אותם אני חוששת מהרגע שהם ייגמרו.
אולי עפתי עליו כל כך כי כמוני, עמנואל קארר היה פעם עיתונאי. וכמוהו גם אני עזבתי את העיתונות, אבל היא מעולם לא עזבה אותי; שנים אחרי שעזבתי את העולם הזה אני ממשיכה לציין לעצמי כשאני מזהה 'סיפור טוב'; לומר לעצמי שהאדם הזה או האישה ההיא "שווים כתבה". ובדיוק כמו עמנואל קארר, גם אני נוטה לפעמים לשקוע בהרהורים על ניסוחים, לחשוב על פתיח שהיה יכול להיות אילו הייתי מראיינת אדם כלשהו או על תיאור מילולי לדברים שאני חווה בעודי חווה אותם. לכן כל כך הזדהיתי איתו כשהוא הסביר כמה שהנטייה האחרונה שלו, שחשובה לו כל כך כאדם כותב, פוגמת לו ביכולת להיות בנוכחות. לחוות את הרגע במלואו.
ואולי ההזדהות שלי עם המחבר מגיעה בעיקר מהעובדה שכמוני שתי האהבות הגדולות שלו הן כתיבה ותרגול רוחני. ומבין שתיהן הוא קודם כל אדם כותב, שבשנים האחרונות כותב על צעדיו בעולם הרוח ששבה את קסמיו.
וכמה יפה הוא מסביר על תודעת השינוי. על זה שהעולם שלנו בנוי מקטבים: טוב ורע, גבוה ונמוך, חום וקור, לילה ויום, אור וחושך, מנוחה ותנועה, שאיפה ונשיפה ועוד ועוד. ועל איך שכל הדברים האלה נמצאים בשינוי מתמיד. קראתי כבר לא מעט ספרי רוח שמדברים על זה, אבל אף אחד מהם לא ניסח את זה יפה ורהוט כל כך ובאותה מידה גם כל כך בפשטות ובגובה העיניים כמוהו. וכך למשל הוא מזכיר גם את היין והיאנג, ומסביר שהיין עתיד להשתנות ולהפוך ליאנג, והיאנג עתיד בסופו של דבר להיות יין. כל זאת בהלימה עם חוק הטבע של התנועה המתמדת שלפיו הדבר הקבוע היחיד בחיים הוא השינוי עצמו.
וכאילו כדי להמחיש עד כמה הדברים משתנים ללא הרף, לאורך כל הספר קארר מצעיד אותנו דרך המעברים שהוא עצמו חווה בין שמחה לעצב, או יותר נכון - בין התרוממות רוח לדיכאון משתק. הוא מתאר בגלוי כיצד הרופאים מאבחנים אותו כדו קוטבי ומציג כיצד כל אפיזודה של נינוחות הופכת לאחר זמן מה למשהו אחר לגמרי. וככה, יחד איתו אנחנו עוברים מהמשהו האחר לגמרי הזה שוב לנינוחות ומשם בחזרה, וכך שוב ושוב עד שלעיתים נדמה כי המרחק בין השניים דק כל כך כך ולמעשה מדובר בשני צדיו של אותו המטבע. וגם אם המחבר נוגע בקצוות הקיצוניים של הצדדים הללו, זה לא משנה את העובדה שכולנו נעים על הרצף שביניהם כל הזמן.
וזה אולי מה שמנסה (בין היתר) לומר לנו הפילוסופיה הרוחנית: הקטבים שמרכיבים את העולם הם חלק משלם, ואף אחד מהם לא יכול להתקיים בלעדי השני; העצב מגדיר את השמחה וכל שמחה מהולה בעצב, אפילו במעט, ולו רק בגלל הידיעה שמתישהו היא תיגמר. אבל זה לא מסתיים כאן: במובן מסוים אנחנו צריכים להבין את הרעיון ששני הקטבים הללו מתקיימים בתוכנו בו זמנית ולא בנפרד. גם וגם.
היוגה מדברת על ה"גם והגם" הזה כל הזמן. בתרגול היוגי הפיסי אנחנו מתבקשים למשל למתוח חלק אחד בגוף ובאותו זמן להרפות חלק אחר. זה אולי קצת מסובך ליישום, אבל עדיין קל יותר להבנה כשמדובר בעבודת הגוף. כשחורגים ממזרון היוגה אל הרובד הנפשי-רגשי ואפילו מנטלי, הדברים נדמים לנו כמופרדים, למרות שהם בעצם לא. אם נבחן את זה לעומק נראה שבאיזשהו מקום אנחנו תמיד חווים את הדברים בו זמנית, גם אם אנחנו לא מודעים לכך. ואולי קל יותר לראות את זה בתקופה הנוכחית שבה אנחנו מוצאים את עצמנו שמחים עם כל הלב על חטופות שחוזרות מהשבי ובאותה נשימה בדיוק כואבים על אלה שכבר לא יחזרו.
"יוגה", עמנואל קארר. תרגום לעברית (מצרפתית): ניר רצ'קובסקי. הוצאת בבל.
