10/07/2025
♡ פוסט סיכום שנה ♡
7 קבוצות סיימו את השנה הזאת
3 מחזורים של שנה א
3 מחזורים של שנה ב
1 מחזור של שנה ג
5 תוכן ליוויתי באופן שוטף
והנה הסתיימה לה שנה.
היה רגע שחשבנו שנצטרך להפרד מכולםן בקוביות הפלא (zoom) אבל לא ויתרנו על חיבוק אוהב מלב אל לב.
הקבוצות שסיימו שנה שנייה, למעשה התחילו את השנה הראשונה עם מלחמת זוועות וסיימו את השנה השניה עם עוד מלחמה בתוך מלחמה. אוף. ממש.
הם סיימו כבר שנתיים ויש עוד 50 חטופיםות בשבי שעוד לא איתנו בבית! ה ז י ה ! אין איך להסביר את זה במילים, אין!
כמה תעוזה דרשה השנה הזאת מכל אחת ואחד מאיתנו ומכל אחד ואחת שהגיעו לנשום שבוע אחרי שבוע,
כמה נשימות שפתחו דלתות מוכרות וחדשות, אינספור רגעים של שהייה באי ודאות, בחוסר ידיעה. והיכולת להישאר, לא לברוח, גם כשלא פשוט.
ליווינו השנה א-נשים אמיציםות, שהסכימו לפגוש את עצמם ללא מסיכות,
שבחרו שוב ושוב להיכנס פנימה, לגעת בפחדים, בכאב, בחיים עצמם, דרך הגוף, דרך הרגש, דרך הנשימה.
זאת זכות גדולה עבורי ועבורינו לנכוח בתנועות הקטנות אל עבר הריפוי, ברגעים הקטנים שבהם נשימה אחת הזמינה שחרור, בכי, צחוק, קול שיצא פתאום, שקט במחשבות או מילה שלא נאמרה שנים ועכשיו נולדה.
תודה על לכם ולכן על האמון בנשימה, בנו. תודה שהייתםן המורים והמורות שלנו השנה,
כל אחת ואחד מכם, בדרכו ודרכה הייחודית. תודה על השבט הנושם הקטן שלנו.
תודה לכל הצוותים, למופלאים ולמופלאות שהחזיקו את המרחבים הקסומים האלה השנה, בלעדיכםן זה לא היה מתאפשר בשום צורה! הייתםן העיניים הרואות, הידיים התומכות, תמיד עם לב פתוח ואוהב. הנוכחות שלכםן אפשרה להשען, להתמסר, פשוט להיות.
תודה על ההקשבה, היוזמה, האכפתיות האינסופית ועל הנוכחות שתמיד תמיד כל כך מדויקת! אתם ואתן חלק בלתי נפרד מהלב הפועם של השנה הזאת.
ולשבט הנשים האהובות של שנה ב' שצועדות איתי כבר דרך ארוכה,
שפתחו איתי ואיתנו את המחזור הראשון של קבוצת הנשים. עברנו יחד דרך עמוקה וחכמה ומטלטלת וגם רכה. עשינו לנו מרחב שבטי, טקסי, נשי של העמקה והתמסרות לידע, לתהליך, לרוח, לנשימה, לנשמה. מרחב שבו חזרנו שוב שוב לרחם, כעוגן, כמשאב, כמרחב של ידיעה עמוקה, של חכמת הגוף, של זיכרון נשי קדום, של בית. נשמנו, עטפנו, נעטפנו, סגרנו ופתחנו שערים לעצמנו ולאחרות. על כל זה ועוד, תודה עמוקה.
ובתוך כל הנשימות, היה לנו גם עיטוף.
הבדים, הרכים והעוטפים, שהפכו להיות כבר שפה בפני עצמה.
כמו הרחם שהיינו צריכות לפגוש שוב, להיזכר בתחושת הביטחון, בשייכות.
(המשך הטקסט בתגובה הראשונה)