22/09/2020
געגועים לחופש
בשנה שעברה בחודש ספטמבר התנדבתי 3 שבועות בנאות סמדר שבערבה.
איך הגעתי לזה ?
אחרי החופש הגדול עם הילדים ושנת לימודים מטלטלת בפסיכותראפיה רוחנית הייתי מוכרחה לצאת להתאוורר.
נפתח לי חלון זמן עד תחילת הסמסטר הבא, ותחילת חגי תשרי (שכידוע אין שחרור מחובת נוכחות בשולחן החג).
לחו"ל לא רציתי לנסוע, לא היה חסר לי חו"ל,
רציתי לשנות אווירה, להכיר אנשים חדשים,
להיות עם עצמי, בלי לדאוג לאף אחד,
לעבוד עם הגוף עבודה פיזית (אחרי שישבתי על התחת סמסטר שלם)
לאכול בריא
ולא להיות מחויבת לכלום.
אחרי שהבנתי מה אני כן רוצה ומה אני לא רוצה
התחלתי לחפש אפשרויות למימוש
במקרה או שלא במקרה,
חודש קודם, הגיע למייל שלי פרסום לסדנה בנאות סמדר,
קראתי שם שיש להם תוכנית התנדבות לצעירים,
אוקיי... אני אמנם עברתי את שנות ה 20 וגם ה 30 שלי, ובכל זאת, לשאול לא עולה כסף.
שלחתי מייל, דיברתי בטלפון עם מי שאחראי, עשיתי קצת חושבים עם עצמי, קיבלתי את תמיכת המשפחה (אמא שלי התחילה לבשל מנות בקופסאות ולהקפיא, כאילו אין מחר, אין על הפולנייה )
הסתדר העניין.
בשבת ארזתי מזוודה ענקית עם בגדי עבודה, נעליים, ספרים ויומן.
ונסעתי לדרום הרחוק אל הלא נודע.
מזמן לא התרגשתי ככה,
זה היה כמו לנסוע לדרום אמריקה שוב.
נוף אחר - מדברי, צהוב וחם,
עצירה במצפה רמון,
יעלים מלחכות דשא בכיכר,
זוג נוודים עם תרמילים במסעדה הטבעונית במרכז המסחרי,
שיק ירוק באמצע המדבר.
עולה על האוטובוס לכיוון אילת,
רק אני הנהג ועוד נוסעת,
מתפתחת שיחה אינטימית,
הנהג טס על הכביש,
עוצר בחריקת בלמים 30 מטר אחרי התחנה,
הגעתי,
יורדת מהאוטובוס, אני לבד על הכביש לאילת,
שיחים יבשים מתגלגלים לצד הדרך, ומכוניות שחולפות ב 140 קמ"ש.
חוצה בזהירות את הכביש ומחכה נרגשת למלווה שלי.
(אי אפשר להיכנס לנאות סמדר ככה סתם)
אני יכולה לכתוב עוד הרבה דברים על התקופה בנאות סמדר,
אלו היו 3 שבועות בלתי נשכחים , לא בגלל חוויות מטלטלות, ובכל זאת אחרות, מחוץ לחיי השגרה שלי.
תקופה בה הרגשתי חיות ומלאות, באופן אחר.
ביום לפני שחזרתי לצפון,
החלטתי להשאיר לעצמי זיכרון חי של תחושת החופש, השחרור והשקט.
זיכרון שאוכל לחזור אליו בכל פעם שאצטרך מנה של אנרגיה טובה.
קמתי מוקדם בבוקר, הלכתי דרך הבוסתנים לבריכת הזאבים,
נכנסתי לבריכה מתחת לנביעת המים החמים,
עצמתי את העיניים נתתי לחושים לספוג את הכול:
את הריחות, מגע הרוח, ציוץ הציפורים, זרימת המים על הגוף, האנרגיה שבאוויר, ההיכרות עם האנשים והקהילה המקסימה הזו, הנוף, טעם פירות הבוסתנים, היופי של בית האומנויות, ריח הזיתים, התמרים, העיזים וחדר האוכל.
נשמתי לתוכי את כל הזיכרונות, אספתי אותם אחד אחד.
עד שנבנה זיכרון חי, רב חושי, ומוחשי שאוכל לחזור אליו בכל רגע שאצטרך.
כשאני מספרת לכם את כל זה, אני ממש שם, מתרגשת מחדש.
גם אתם יכולים, בכל רגע שתרצו לחזור לזיכרון טוב שיש לכם, ולשנות את מצב הרוח בן רגע.
ספרו לי , איזה זיכרון בחרתם ?
