הבית לנשמה

הבית לנשמה ברוכים הבאים ל"הבית לנשמה"
רק היום - צעד אחד מנצח.

ההזמנה לחיות בַּצֶלֶםיש רגעים שבהם אנחנו שואלים את עצמנו:"מה אני מחפש?""מה חסר לי?""מה עוד אני צריך להבין כדי להרגיש שלם...
05/11/2025

ההזמנה לחיות בַּצֶלֶם

יש רגעים שבהם אנחנו שואלים את עצמנו:
"מה אני מחפש?"
"מה חסר לי?"
"מה עוד אני צריך להבין כדי להרגיש שלם?"
אבל האמת?
אנחנו לא צריכים לגלות מי אנחנו, אנחנו פשוט צריכים להיזכר.

הנשמה כבר חיה את זה
יש בתוכנו שכבה עתיקה, חכמה, שמכירה את הדרך.
היא לא לומדת, היא זוכרת.
לפני שהתחלנו לפחד, לפני שהתחלנו לרצות לרַצות,
היינו אור ברור, פשוט, נטול ספק.
החיים האלה לא באו "ללמד אותנו מי אנחנו",
הם באו להזכיר לנו את מה שידענו ונשכח.
ואז במקום לרדוף אחרי “עוד” תשובה,
אנחנו מתחילים להקשיב לשקט שבין המחשבות.

למה אנחנו מעכבים את עצמנו?
כי שכחנו להאמין שאנחנו כבר היינו כאן.
לא רק בגלגול אלא באנרגיה, בידיעה, באור.
אנחנו יודעים איך לאהוב.
אנחנו יודעים איך לרפא.
אנחנו יודעים מה נכון לנו
אבל אנחנו לא סומכים על זה.
אז אנחנו מחפשים מורים, תשובות, הוכחות.
עד שהחיים שוב מביאים אותנו חזרה אל עצמנו.
אל האמת הפשוטה: אין לאן להגיע, יש רק לאן לחזור.

לחיות בצֶלֶם
לחיות בצֶלֶם זה לא "להיות מושלם".
זו היכולת לחיות בתיאום עם מי שאנחנו באמת.
זה להפסיק לשחק תפקיד, להפסיק לעכב את עצמנו,
ולהתחיל לתת לאור הפנימי לצאת החוצה.
זה אומר:
• לדבר אמת, גם כשהיא רועדת.
• לבחור, גם כשלא כולם יבינו.
• להקשיב לגוף, גם כשהראש אומר “עזוב שטויות”.
• להפסיק לחכות לרגע הנכון, ולהתחיל לחיות עכשיו.
אנחנו לא בתהליך של הפיכה - אנחנו בתהליך של זכירה
הזכירה הזו קורת דרך לב פתוח, דרך אומץ, דרך שקט.
כשאנחנו מפסיקים להיאחז ב"צריך",
אנחנו מתחילים לשמוע את הקול של הנשמה.
הוא לא צועק. הוא לוחש.
אבל כשהקשבנו לו פעם אחת, הוא כבר לא שותק לעולם.

ההזמנה הפעם היא לא “להשתנות”
אלא להיזכר במי שהיינו כשהלב עוד ידע שהוא שייך לאור.

עקבו אחרי לעוד תובנות, כלים ומאמרים שמעוררים את הנשמה.

רק היום - צעד אחד מנצח!

#תודעהגבוהה #זכירה #הביתלנשמה #ריפויגופנפש #התפתחותאישית #מודעותעצמית #רקלהיוםצעדאחדמנצח #לחיותבצלם

הרפואה של מערכת העצבים - ללמוד לקרוא את השפה שהגוף מדברכמה פעמים הרגשנו מוצפים, עייפים, חסרי סבלנות, מנותקים ולא הבנו למ...
25/10/2025

הרפואה של מערכת העצבים - ללמוד לקרוא את השפה שהגוף מדבר

כמה פעמים הרגשנו מוצפים, עייפים, חסרי סבלנות, מנותקים ולא הבנו למה?
הידיים אולי ממשיכות לזוז, המוח רץ, אבל בפנים משהו מצטמצם.
זו לא חולשה. זו מערכת העצבים שמנסה לדבר איתנו בשפה שרובנו שכחנו להקשיב לה.

הגוף יודע לפני שהמחשבה מבינה
לפני שהמילים עולות, הגוף כבר מגיב.
הלב מואץ, הבטן מתכווצת, הנשימה נעצרת
והכול קורה עוד לפני ש"הבנו מה קרה".
הוא שולח איתות: “יש כאן משהו שדורש תשומת לב”.
הבעיה היא שלא למדנו לתרגם את האיתותים האלה.
גדלנו בעולם שמעריך שליטה, לא הקשבה.
שמכבד תפקוד, לא תחושה.
אז למדנו “להירגע” במקום להקשיב,
“להתאפס” במקום להבין מה בעצם קורה בתוכנו.

וויסות רגשי הוא לא טרנד הוא ריפוי
היכולת שלנו לווסת את מערכת העצבים קובעת כמעט הכול:
איך אנחנו מגיבים ללחץ, איך אנחנו יוצרים קשרים
ואפילו כמה אנרגיה זמינה לנו ביום־יום.
כאשר אנחנו מוצפים (במצב סימפתטי), הגוף נמצא בהישרדות.
כשאנחנו קפואים (במצב דורסלי), אנחנו מתנתקים.
אבל כשאנחנו מביאים תשומת לב לגוף, לנשימה, למתח, לדופק -
אנחנו מאפשרים למערכת לחזור לוויסות טבעי,
לאיזון שבו הגוף והנפש שוב מדברים באותה שפה.

איך מתחילים לרפא דרך הגוף?
• 🫁 נשימה מודעת - לא כדי “להירגע”, אלא כדי לשוב לגוף.
• 🤲 מגע בטוח - חיבוק, מגע עצמי עדין או יד על הלב.
• 🌿 תנועה איטית - יוגה, הליכה, ריקוד חופשי. הגוף משחרר כשהוא מרגיש בטוח.
• 🧘‍♀️ תשומת לב לרגע - לשים לב: מה אני מרגיש/ה עכשיו בלי לנסות לתקן.
• 💬 שפה חדשה עם עצמנו במקום “תירגע כבר”, לשאול: “מה אתה מרגיש עכשיו?”

הגוף כמרפא
הגוף לא נגדנו - הוא השומר שלנו.
הוא לא שוכח כדי להכאיב, אלא כדי להגן.
וכשאנחנו לומדים לדבר איתו,
הוא לא רק נרגע, הוא מלמד אותנו את הדרך חזרה הביתה.

אז בפעם הבאה שהלב דופק, שהגרון נחנק, שהבטן מתהפכת,
אל תנסו "להפסיק את זה".
תנשמו. תקשיבו. תודו לו.
הוא רק מנסה להזכיר לכם מי אתם באמת.

עקבו אחרי לעוד כלים, תובנות וריפוי שמתחיל מבפנים 💛

רק היום - צעד אחד מנצח!

#וויסותרגשי #מערכתהעצבים #הביתלנשמה #ריפויגופנפש #מודעותעצמית #ריפוימתחילמבפנים #לנועיפנימה #תודעהמרפאה

לצאת מהאגואיזם ולחיות למען משהו גדול יותראולי החיים הם לא רק עלינויש רגעים בחיים שבהם אנחנו מבינים משהו מהותי:שאם נמשיך ...
28/09/2025

לצאת מהאגואיזם ולחיות למען משהו גדול יותר

אולי החיים הם לא רק עלינו
יש רגעים בחיים שבהם אנחנו מבינים משהו מהותי:
שאם נמשיך לסוב סביב עצמנו, המחשבות שלנו, הצרכים שלנו והכאב שלנו - נישאר תקועים בתוך בועה.
ואף אחד לא בא לעולם כדי להיות רק בועה.
כי האדם לא נולד רק בשביל עצמו, הוא חלק ממשהו גדול יותר.
האגו לא רע - הוא פשוט לא לבד פה
האגו רוצה להגן.
הוא רוצה להיות בטוח, להיות צודק, להיות בשליטה.
אבל כשהאגו מנהל את כל ההצגה, אנחנו הופכים למוקד העולם שלנו.
אנחנו מתרחקים מהחמלה, מהחיבור, מהיכולת להרגיש את האחר.

ואז קורה משהו - פוגש אותנו אדם, מקרה, כאב שמנער את הקלפים.

ואז… מתעוררת בתוכנו שאלה אחרת:
איך אני יכול/ה להיות נוכח/ת לא רק לעצמי אלא גם למי שמולי?

לצאת מהאגואיזם זה לא לבטל את עצמי
זו הבחירה להרחיב את הלב.
להיות אדם נאמן לעצמו ולבחירות שלו, זה מעשה עמוק של חיבור למהות.
אבל לפעמים, הבחירה האותנטית שלנו כוללת גם הקשבה לצרכים של מישהו אחר.
גם להיות שם כשהאחר נשבר.
גם להבין ש"אני" לא סותר את ה"אנחנו".
שאפשר גם להרגיש וגם להכיל.
גם להציב גבולות וגם להיות באהבה.
גם לכעוס וגם לבחור להישאר.

סימנים שהאגו חזק מדי:
• כשאנחנו מרגישים שכל מה שלא "כמו שרצינו" זו פגיעה אישית
• כשקשה לנו מאוד לשמוע ביקורת, להתגמש או לשים את עצמנו במקום השני
• כשיש תחושה תמידית ש"לא רואים אותי", "לא מבינים אותי", "אני לבד"
• כשאנחנו מקבלים החלטות רק לפי מה שטוב לי בלי לשקלל את מה שטוב לכולם.

ומה אם יש דרך אחרת?
• לשאול לא רק מה אני רוצה אלא גם מה העולם צריך ממני עכשיו.
• לזכור שכל אדם שמולנו נושא בתוכו סיפור, פחדים, לב.
• לבחור לאהוב גם כשלא מושלם. גם כשכואב. גם כשזה לא קל.

חמלה היא לא ויתור, היא שחרור
כשאנחנו יוצאים מהמרחב האגואיסטי, אנחנו לא מבטלים את עצמנו.
אנחנו פשוט בוחרים לראות גם את האחר.
והמתנה הכי גדולה?
כשאנחנו עושים את זה - אנחנו מתחילים לרפא גם את עצמנו.
כי החיבור לאחר פותח גם את הלב שלנו.

ופתאום, יש מרחב נשימה חדש.
מרחב שבו לא הכול עליי אבל גם אני לא לבד.

לסיום - שאלה אישית למחשבה:
מתי בפעם האחרונה בחרתם לפעול מתוך חיבור ולא מתוך צורך להוכיח?
איזו בחירה קטנה השבוע תעזור לכם לחזור להיות חלק מהשלם?

עקבו אחרי לעוד מאמרים, תובנות, השראה ולב פתוח לכל מה שחיים מביאים.

רק היום - צעד אחד מנצח!

#חיבורולאאגו #אהבהמרפאה #תודעהמרפאה #התפתחותאישית #רקלהיום #הביתלנשמה #נאמנותלעצמנוולאחרים

האם אנחנו חיים את הסיפור שכתבו לנו או את זה שאנחנו כותבים?יש רגע כזה שבו עוצרים.לא כי מישהו אמר, לא כי קרה משהו דרמטי אל...
17/09/2025

האם אנחנו חיים את הסיפור שכתבו לנו או את זה שאנחנו כותבים?

יש רגע כזה שבו עוצרים.
לא כי מישהו אמר, לא כי קרה משהו דרמטי אלא כי בפנים משהו לוחש:
"זה לא באמת אנחנו."
זה קורה ברגע קטן - מבט במראה, שיחה עם חבר, תחושת עייפות לא מוסברת.
ופתאום עולה השאלה:
האם אנחנו באמת חיים את חיינו או את הסיפור שמישהו אחר כתב עבורנו?
כל אחד ואחת מאיתנו נולד לתוך סיפור
ולא תמיד זה סיפור רע.
לפעמים הוא אפילו יפה, חמים, מוכר.
אבל הוא לא בהכרח שלנו.

אנחנו נולדים לתוך מערכת חוקים, תבניות, ציפיות, תפקידים.
מלמדים אותנו איך "נכון" להתנהג, מה "מותר" לרצות ואילו חלקים בתוכנו עדיף להסתיר.
ככה לאט ־ לאט אנחנו לומדים לגלם דמות במקום לפגוש את המהות שלנו.
הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו - מעצב את המציאות שלנו
גם כשהחיים נראים "בסדר", משהו בפנים יכול להרגיש חסר, ריק, תקוע.

הסיבה לכך?
הנרטיב הפנימי שלנו נשען על גרסה ישנה של עצמנו.
אולי אנחנו עדיין סוחבים אמונה שאי אפשר לטעות.
שאסור לאכזב.
שצריך לרצות כדי להשתייך.
שאם נרפה - נישאר לבד.
וכשהתודעה לא מתעדכנת - הרגש נתקע והחיים נשארים תקועים בפרק שלא משרת אותנו יותר.
יש לנו את הזכות לשכתב את הסיפור

ומה אם נאמר לעצמנו שעדיין לא מאוחר?
שגם אם הסיפור כתוב כבר שנים - מותר לנו להתחיל לכתוב פרק חדש.
לא למחוק את העבר אלא להאיר אותו מזווית אחרת.
כי יש הבדל בין "עבר שקרה" לבין "המשמעות שאנחנו נותנים לו".

שאלות שיכולות לשנות מציאות
כדי לשכתב את הסיפור - אנחנו לא צריכים הפיכה, רק כנות:
מי כתב עבורנו את הסיפור שאנחנו חיים בו כיום?
איזה חלק בסיפור הזה כבר לא נאמן למי שאנחנו?
מה היינו רוצים שייכתב אחרת גם אם זה רק השורה הבאה?
אילו אמונות ישנות הגיע הזמן לשחרר?
כל יום הוא הזדמנות לערוך מחדש
לא צריך לחכות ל"משבר" או ל"סימן מהיקום".
אפשר פשוט לעצור, לנשום ולהניח את היד על הדף ולכתוב אחרת.
כל עוד אנחנו כאן - אנחנו יכולים להיות הסופרים של חיינו.

תרגול קטן, צעד ראשון:
קחו משפט אחד מהסיפור הישן - כזה שכבר לא משרת אתכם.
כתבו אותו, ואז שכתבו אותו מחדש ממקום חומל, אוהב, מחובר:
❌ "אני לא מספיק טוב/ה כדי להגשים את מה שאני רוצה"
✅ "אני לומד/ת כל יום, והדרך שלי ייחודית ומדויקת לי"
אנחנו לא חייבים להמשיך לחיות את הסיפור שנכתב עבורנו בילדות, בזוגיות קודמת, או בתרבות שסביבנו.
אנחנו יכולים לבחור בגרסה שלנו.
לא זאת שרוצה לרצות.
לא זו שמתחפשת כדי לשרוד.
אלא זו שמתחברת למהות, לתשוקה, לחיים שבאמת רוצים לחיות.

אז בפעם הבאה שמשהו בפנים לוחש: "זה לא באמת אני"
אל תשתיקו אותו.
אולי זה הקול של הסופר הפנימי שבא להחזיר לכם את העט.

עקבו אחריי לעוד מאמרים, תובנות ותרגולים לתודעה חדשה ולריפוי מהשורש.

רק היום - צעד אחד מנצח!

#רקלהיום #מסעלהעצמי #נרטיבחדש #כתיבהמרפאה #ריפוינתודעתי #הביתלנשמה #שכתובהחיים #הכוחלבחורמחדש

לפעמים לא בחרנו לעצור אבל משהו בנו ביקש את זה מזמןיש רגעים שהחיים עוצרים אותנו בעל כורחנו:מחלהפרידהשחיקהשינוי קריירהאו פ...
08/09/2025

לפעמים לא בחרנו לעצור אבל משהו בנו ביקש את זה מזמן

יש רגעים שהחיים עוצרים אותנו בעל כורחנו:
מחלה
פרידה
שחיקה
שינוי קריירה
או פשוט... תחושת ריק עמוקה, שקט פנימי צורם שלא מרפה.

ואז מגיעות המחשבות:
“למה דווקא עכשיו?”
“מה לא עשיתי נכון?”
“מה אני אמור/ה להבין מכל זה?”
אבל אולי… זה לא עונש. אולי זו קריאה.

העצירה כתחילתה של טרנספורמציה
כמו שבחורף הטבע עוצר כדי לצמוח מחדש באביב,
כך גם אנחנו: הגוף, הרגש, הנפש - צריכים לפעמים הפסקה.
והפסקה היא לא חולשה.

היא קריאה למפגש.
מפגש עם עצמנו.
עם הילד/ה הפנימי/ת שלנו.
עם הרצונות ששתקנו.
עם התשוקות שדחינו.
ועם הכאבים שלא נתנו להם קול.

כשהעצירה כופה שקט - מתחילים לשמוע את מה שהודחק
פתאום אין רעש.
אין הסחות.
רק אתה מול עצמך. את מול החיים.
ואז עולים השאלות שלא העזנו לשאול:
האם אני באמת חי/ה את החיים שרציתי?
האם מה שאני עושה מזין אותי או מרוקן?
מה אני מפחד/ת להרגיש?
העצירה חושפת אבל גם מרפאה.

החיים לא שברו אותך - הם מנסים לבנות אותך אחרת
כמה פעמים אמרנו לעצמנו:
"אני לא יכול להרשות לעצמי לעצור עכשיו"
"אין זמן לרגשנות, צריך לתפקד"
אבל כשאנחנו לא עוצרים - הגוף עוצר אותנו.
כשאנחנו לא מקשיבים - החיים מגבירים ווליום.
וזה בדיוק הרגע שבו כאב הופך לדלת.
דלת לעומק, לאמת, לשינוי.

מה עושים כשהחיים עוצרים אותנו?
1. נושמים.
עוצרים באמת. לא רק פיזית אלא נפשית.
מפסיקים להילחם בעצירה, מתחילים להקשיב.
2. מקשיבים לגוף.
מה הוא מנסה להגיד? מה הוא מבקש לשחרר?
3. שואלים את השאלות הקשות.
לא כדי לקבל תשובה מיד - אלא כדי להתחיל מסע.
4. נותנים לרגשות לעלות.
הם שם ממילא. אם לא נרגיש אותם - ניתקע בתוכם.
5. יוצרים מרחב חדש.
כתיבה. שיחה. טיפול. נשימה. יצירה.
כל מה שמאפשר לנו לנוע גם אם בקצב אחר.

העצירה היא לא הקצה - היא ההשתקפות
מה אם נסתכל עליה אחרת?
מה אם היא באה לומר:
"ככה יותר אי אפשר להמשיך.
הגיע הזמן לחיים אמיתיים יותר.
חיים שמחוברים למהות שלך, למה שבוער בך."

כשהחיים מכריחים אותנו לעצור - זה לא תמיד נעים,
אבל זה תמיד מדויק.
זה הרגע שבו אנחנו יכולים לבחור לפגוש את עצמנו באמת -
לא את הגרסה שמתפקדת, אלא את זו שחיה.
אז במקום לשאול "למה זה קרה לי?"
אולי ננסה לשאול:
"מה החיים מנסים להגיד לי דרך זה?"

עקבו אחרי לעוד תובנות, כלים ומאמרים על התמודדות, ריפוי וצמיחה מתוך משבר.

רק היום - צעד אחד מנצח!

#הפסקהמרפאה #משברכהזדמנות #התפתחותאישית #כשהחייםעוצרים #ריפוי #רקלהיום #ריפויהילדפנימי #מסעלהעצמי #הביתלנשמה #חייםבמהות

העבר לא נגמר הוא פשוט מחכה שנפגוש אותואיך טראומות קטנות מהילדות מנהלות את היומיום שלנו בלי שנרגיש בכלליש משפט שאומר:"הזמ...
02/09/2025

העבר לא נגמר הוא פשוט מחכה שנפגוש אותו

איך טראומות קטנות מהילדות מנהלות את היומיום שלנו בלי שנרגיש בכלל

יש משפט שאומר:
"הזמן לא מרפא הוא רק עוטף את הכאב בשכבות."
וכמה שהוא נכון!! כשמדובר בזיכרונות רגשיים מהילדות שלנו.
לא צריך לעבור התעללות כדי להסתובב בעולם עם פצע רגשי.
לפעמים כל מה שנדרש, זו פעם אחת שבה הרגשנו לא נראים,
לא מספיק טובים, לא חשובים.

והפעם הזו?
הפכה לסיפור שאנחנו ממשיכים לספר לעצמנו עד היום.
למה אנחנו לא מבקשים.
למה אנחנו מתרחקים.
ולמה אנחנו עדיין מחכים שמישהו יראה אותנו באמת.
הילד הפנימי - השחקן הראשי שמנהל אותנו מאחורי הקלעים
כולנו נושאים בתוכנו ילד פנימי - החלק הרגיש, הפגיע, האותנטי.
זה שנפגע כשלא חיבקו אותו בזמן.
ששמר בבטן את הדמעות כי אמרו לו "לא בוכים על שטויות".
שניסה לרצות, להצטיין, לא להפריע רק כדי לזכות באהבה.
והיום, כשאנחנו כבר אנשים בוגרים - הילד הזה עדיין שם.
עדיין מושך בחוטים.

טראומות קטנות = דפוסים גדולים
אז מה זו בעצם טראומה קטנה?
לא חייבים "אירוע דרמטי" כדי להיקרא טראומה.
מספיקה חוויה אחת, שהלב שלנו לא הצליח לעבד.

זה יכול להיות:
מבט מאוכזב מהורה
תגובה כמו "די להיות רגישים כל כך"
אהבה שזמינה רק כשאנחנו "בסדר"
הזיכרון המודע אולי שכח אבל הגוף זוכר.
והזיכרון הזה הופך לדפוסים שלכאורה "מגדירים אותנו":
"אני פשוט לא סומך על אף אחד"
"אני חייבת שליטה"
"אני לא יודע לבקש עזרה"

אבל האמת?
אלה רק שכבות של הגנה.

כשזיכרון פוגש טריגר - התגובה באה מהעבר
כשהמנהל מרים את הקול - זו לא רק הסיטואציה שמפעילה אותנו,
זה הצל של אבא שצעק פעם.
כשהבת זוג מתרחקת - זו לא היא, זו התחושה הישנה של
הילד או הילדה שנשארו לבד.
התגובה תמיד גדולה מהאירוע,
כי היא לא באמת עליו
אלא על מה שהוא מזכיר.

אז איך מרפאים?
לפגוש את הילד הפנימי שלנו
להביט בו בעיניים. לשאול: מה כאב לו? מה הוא היה צריך?
לזהות מתי אנחנו מגיבים מהעבר
לפעמים אנחנו לא בני 38 אלא בני 7 שנבהלו שוב מאמא.
לגדל הורה פנימי חדש בתוכנו
כזה שמחבק, מרגיע, מאמין, נותן ביטחון.
לעבוד דרך הגוף
כי הגוף זוכר ולכן גם הגוף צריך לשחרר בתנועה, מגע, נשימה, דמיון מודרך.
לספר מחדש את הסיפור של העבר
אי אפשר לשנות את מה שקרה.
אבל אפשר לרפא את מה שזה עשה לנו.
העבר שלנו לא נגמר.
הוא פשוט מחכה שנפגוש אותו מחדש
כבוגרים. נוכחים. מחוזקים.
שיכולים לומר לילד או לילדה שהיינו:
"אני רואה אותך. אני איתך.
ומעכשיו - אני פה בשבילך."

#ריפויהילדפנימי #התפתחותאישית #טראומותקטנות #הורהפנימי #אהבהעצמית

עקבו אחריי לעוד תובנות, כלים ומאמרים שפותחים את הלב
והופכים כאב לצמיחה.

רק היום - צעד אחד מנצח!

הגוף לא משקראיך ללמוד לקרוא את השפה של מערכת העצבים שלנואנחנו כל כך רגילים "להבין" את עצמנו דרך המוח, המילים, החשיבה.אבל...
27/08/2025

הגוף לא משקר

איך ללמוד לקרוא את השפה של מערכת העצבים שלנו

אנחנו כל כך רגילים "להבין" את עצמנו דרך המוח, המילים, החשיבה.
אבל האמת היא שהגוף שלנו יודע קודם.
לפני שאנחנו יודעים להסביר, לפרש או לנתח - הגוף כבר הגיב.
במאמר הזה נבין איך לזהות את השפה השקטה של מערכת העצבים שלנו, איך היא משפיעה על כל מה שאנחנו מרגישים ואיך אפשר להתחיל לווסת את עצמנו בצורה עדינה, עמוקה ומרפאה.

מערכת העצבים - הלב הפועם של החוויה הרגשית
מערכת העצבים היא כמו מערכת תרגום פנימית:
היא סורקת את הסביבה בכל רגע ושואלת:
"זה בטוח או מסוכן?"
אם היא מזהה איום (אפילו לא מודע), היא מיד מפעילה תגובה אוטומטית:
הילחם (fight) - כעס, דרמה, התפרצות
ברח (flight) - חרדה, מחשבות רצות, קושי להירגע
קפא (freeze) - ניתוק רגשי, עייפות, תחושת "לא באמת כאן"
כווץ (fawn) - ריצוי, הצפה, איבוד עצמי

אנחנו לא בוחרים את התגובה הזו - היא קוד קדום.
אבל כן אפשר ללמוד לזהות אותה בזמן אמת ולבחור אחרת.

הגוף מדבר אבל האם אנחנו מקשיבים?
מערכת העצבים תמיד מאותתת:
נשימה שטוחה = לחץ
לסת נעולה = כעס לא מבוטא
קושי לשבת במקום = חוסר ביטחון
עייפות קבועה = מערכת מופעלת יתר על המידה

וכשאנחנו מתעלמים מהאותות האלה?
אנחנו עלולים להרגיש "לא מובנים", מוצפים, או מרוחקים מהרגשות שלנו.

אז איך מתחילים לווסת את עצמנו?
1. נוכחות רגעית בגוף
עצמו עיניים. שימו לב:
איך הנשימה?
איפה יש מתח?
יש אזור בגוף שמבקש תשומת לב?
2. האטה
לפעמים רק לעצור לרגע - מוריד את תגובת הסטרס ב־50%.
3. תנועה רגשית
ללכת. לשקשק. לרקוד. לצעוק לכרית.
הגוף צריך להוציא את מה שנכנס.
4. נשימה מודעת
נשימה איטית דרך האף, ונשיפה ארוכה דרך הפה מאותתת למערכת: "הכול בסדר".
5. מגע עצמי
להניח יד על החזה או על הבטן.
להגיד לעצמנו: "אני פה. אני איתך. זה בטוח להרגיש."

מערכת העצבים שלנו לא תקולה - היא זקוקה לחיבוק
רבים מרגישים שהם “רגישים מדי”, “נפיצים”, “עייפים רגשית”
אבל בעצם, הם פשוט חיים במערכת עצבים שמנסה לשרוד.
> ברגע שאנחנו לומדים לזהות את הסימנים, להבין את השפה ולכבד את הקצב
> אנחנו לא רק מווסתים את עצמנו
> אנחנו מחזירים לעצמנו בחירה, כוח, וריפוי.

רוצים ללמוד איך לווסת את עצמכם בפשטות ובדיוק למה שמתאים לכם?
אני כאן בדיוק בשביל זה.
עם כלים תודעתיים, גופניים ורגשיים שיחברו אתכם אליכם.
בלי שיפוט. בלי צורך להיות "מאוזנים". פשוט להיות נוכחים.

עקבו אחריי לעוד השראה, תרגול ומסע חזרה לגוף >>

רק היום - צעד אחד מנצח!

#וויסותרגשי #מודעותרגשית #הגוףלאמשקר #מערכתהעצבים #התפתחותאישית #ריפוינגופי #הביתלנשמה #רגשותזהכוח

מה זה אומר “להיות באהבה עצמית”?בלי מנטרות. עם המון אמת.אהבה עצמית הפכה לסיסמה מעוצבת באינסטגרם עם משפטים כמו "תאהבי את ע...
22/08/2025

מה זה אומר “להיות באהבה עצמית”?

בלי מנטרות. עם המון אמת.

אהבה עצמית הפכה לסיסמה מעוצבת באינסטגרם עם משפטים כמו "תאהבי את עצמך" או "את שלמה בדיוק כמו שאת".
אבל בפועל? אהבה עצמית מרגישה לפעמים כמו מושג בלתי מושג.
במאמר הזה נרד מהפוסטר וניכנס ללב: מה באמת אומרת אהבה עצמית
ולמה זה לא תמיד נראה כמו שאנחנו חושבים?

אהבה עצמית זו לא הצגה
הרבה מאיתנו למדו "להיראות כאילו" הם אוהבים את עצמם.
להעלות תמונה מחויכת, לכתוב פוסט השראה, להגיד בקול:
“אני יודעת את הערך שלי!”
אבל בפנים?
יש ספק.
יש פחד.
יש ביקורת.
יש תחושת “לא מספיק”.
אהבה עצמית אמיתית לא נראית כמו סטורי - היא מרגישה כמו בית.

היא מתחילה איפה שהכי לא נעים
אהבה עצמית אמיתית לא נולדת כשאנחנו בגרסה הכי נוצצת שלנו.
היא צומחת כשאנחנו:
בוכים לבד באמצע הלילה
אומרים "לא" בפעם הראשונה
מרגישים אשמה, אבל בוחרים לא להלקות את עצמנו
מבינים שטעינו ועדיין לא מפסיקים לאהוב את מי שאנחנו
אהבה עצמית זה לא “לחשוב חיובי” על עצמנו, אלא לא לנטוש את עצמנו גם כשקשה לאהוב.

איך נראית אהבה עצמית ביומיום?
כשאנחנו בוחרים לנוח ולא רק לתפקד
כשאנחנו לא אומרים "כן" כדי לרצות
כשאנחנו מדברים לעצמנו כמו לחבר טוב
כשאנחנו לא משווים את עצמנו למי ש"יותר הצליח"
כשאנחנו לא צריכים להוכיח שום דבר כדי להרגיש ראויים
אהבה עצמית היא לא מטרה - היא מערכת יחסים.

ומה עוצר אותנו?
הקולות שגדלנו איתם: “אל תעשי עניין”, “את רגישה מדי”, “תעבדי על עצמך”.
ההשוואה לאחרים שמצטיירים כאילו הם "בטופ"
התחושה שאנחנו צריכים להיות מושלמים כדי להיות שווים אהבה
אבל האמת? אהבה עצמית לא מגיעה אחרי שנאה עצמית נעלמת.
היא מתחילה תוך כדי.

אז איך מתחילים?
שמים לב לקול הפנימי - איך אנחנו מדברים לעצמנו? האם היינו מדברים כך לחבר?
מרשים לעצמנו להרגיש - עצב, חולשה, תסכול - לא כל רגש צריך לתקן.
מפתחים חמלה - מה שהיינו צריכים לשמוע כילדים, אנחנו יכולים לתת לעצמנו היום.
נותנים לגוף מקום - אהבה עצמית כוללת גם להרגיש טוב בעור שלנו, בקצב שלנו.
מזכירים לעצמנו: אנחנו לא תוצאה, אנחנו תהליך. ואנחנו ראויים גם כשלא עשינו כלום כדי “להרוויח” את זה.

אהבה עצמית היא לא יעד, היא חזרה הביתה.
היא לא שלמות, היא כנות.
היא לא רק להגיד "אני אוהב.ת את עצמי" - אלא לבחור בי, בכל פעם מחדש.
גם כשאני לא הכי יפה, לא הכי חכמה, לא הכי מצחיקה, לא הכי כלום.
אהבה עצמית זה פשוט להגיד:
"אני כאן. איתי. ולא משנה מה - אני לא עוזב.ת אותי."

מרגיש.ה שהגיע הזמן לחזור לעצמך באמת?
בדיוק לשם כך אני כאן.
עם כלים רגשיים, ליווי עדין ונוכחות אמיתית - בלי שיפוט, בלי לחץ ובלי לזייף.
רק מרחב שבו מותר להרגיש, לנשום ולזכור - שאנחנו כבר מספיק.

עקבו אחריי לעוד תוכן מרפא >>
רק היום - צעד אחד מנצח!

#אהבהעצמית #ריפוינפשי #חמלהעצמית #התפתחותאישית #הביתלנשמה #אנימספיק #לנועיפנימה #בליפילטרים #מודעותרגשית

איך לצאת מהסרט שאתה חי בו?לשנות את התפקיד הפנימי ולבחור סוף - סוף בגרסה האמיתית שלנוכולנו משחקים תפקידים.יש את הקורבן, ה...
16/08/2025

איך לצאת מהסרט שאתה חי בו?
לשנות את התפקיד הפנימי ולבחור סוף - סוף בגרסה האמיתית שלנו

כולנו משחקים תפקידים.
יש את הקורבן, המושיע.ה, המרצה, הספקן, החזקת־הכול, המצטנע.ת, הבלתי נראה.
לא בחרנו בהם אבל התרגלנו לחיות דרכם.
במאמר הזה נבין איך מזהים את הסרט שאנחנו חיים בו, מי כתב את התסריט, ואיך סוף ־ סוף יוצאים ממנו בלי לאבד את עצמנו.
התסריט נכתב מזמן ואנחנו שחקנים מצוינים
בדרך כלל, עוד בילדות, למדנו איזה "תפקיד" שומר עלינו:
הילד.ה הטובה - שמרצה כדי לא לאכזב
החזק.ה - שלא מרשה לעצמו.ה לבכות
הבלתי נראה.ת - שמעדיף.ה לא להפריע
הלוחם.ת - שתמיד צריך להוכיח משהו
הקורבן - שלא אחראי.ת לגורלו, רק סופג.ת
התפקידים האלה הפכו לאוטומט רגשי ותודעתי.
ככה אנחנו מגיבים, בוחרים, יוצרים קשרים, נפרדים, פועלים בעולם.
ולפעמים? אנחנו שוכחים שזו רק דמות. לא אנחנו.
כשאנחנו בתוך הסרט - קשה לראות את המסך
העניין עם תפקידים פנימיים הוא שאנחנו לא רואים אותם - אנחנו חיים אותם.
כשהתגובה הקבועה שלנו היא למשל:
“למה זה תמיד קורה לי?”
“הם אף פעם לא רואים אותי באמת”
“אני עושה הכול ואף אחד לא מעריך את זה”
“אם לא אני - מי יעשה את זה בכלל?”
זה סימן שיש תסריט והוא כנראה כבר לא משרת אותנו.
אז איך יוצאים מהסרט?
מזהים את התפקיד...
שואלים:
איזו דמות אני משחק.ת שוב ושוב?
איזו "גרסה" של עצמי מופעלת אוטומטית במתח, קונפליקט או אהבה?
מבינים למה זה היה חיוני פעם
אין מה להילחם בתפקיד - הוא נולד כהגנה.
כשהיינו ילדים, זה היה מה שעזר לנו לשרוד.
עכשיו - אנחנו יכולים לבחור אחרת.
כואבים את המחיר
כל תפקיד יש לו מחיר:
בדידות, שחיקה, מרמור, חוסר הגשמה, דיכוי רגשי.
ככל שנזהה את המחיר, נרגיש מוכנים לשנות.
כותבים תסריט חדש
לא מושלם. לא "מואר". פשוט אנושי יותר.
כזה שמבוסס על רצון, לא על פחד.
על בחירה, לא על הרגל.
לא חייבים להמשיך לשחק - אפשר להתחיל לחיות
היופי הוא שאנחנו לא חייבים למחוק את התסריט הישן.
אנחנו רק צריכים לזכור שהוא נכתב מתי שהוא, על ידי מישהו שפשוט רצה לשרוד.
ועכשיו הגיע הזמן לבחור תפקיד אחר:
כזה שמכיל גם רכות, גם עוצמה, גם אמת.
"החיים הם לא חזרה גנרלית" אבל הם גם לא תסריט קבוע.

בכל רגע - אפשר לעצור, להסתכל, ולשאול:
מי כתב את הדמות שאני חיה בה?
והאם אני עדיין רוצה להיות בה?

רוצים להפסיק לגלם את הדמות ולהתחיל לחיות את עצמכם?
בואו נכתוב יחד תסריט חדש.
מרחב של ריפוי, דיוק, ואומץ לבחור אחרת.
בלי שיפוט, בלי דרמה עם אמת, כלים ועומק.

עקבו אחריי לעוד השראה, תובנות וכלים לשחרור תודעתי >>
רק היום - צעד אחד מנצח !

#שינויתודעתי #אהבהעצמית #הביתלנשמה #התפתחותאישית #יציאהמהסרט #מודעותרגשית #ריפוי #לשחררדפוסים #הסרטשלי #לחיותבאמת

11/08/2025

📦 חבילת הקלפים - רק היום!
💌 כל מה שצריך זה משפט אחד… כדי לשנות את כל הסיפור.

🔥 הצטרפו עכשיו לכל מי שכבר הזמין -
⏳ כמות מוגבלת! הקליקו כאן 👉












החיים עצמם כטריגר להתעוררותאיך להפוך משברים לזרז להגשמה עצמיתלפעמים זה לא הספר שקראנו, לא הסדנה שעשינו ולא הפוסט שגרם לנ...
10/08/2025

החיים עצמם כטריגר להתעוררות
איך להפוך משברים לזרז להגשמה עצמית

לפעמים זה לא הספר שקראנו, לא הסדנה שעשינו ולא הפוסט שגרם לנו להבין.
זה דווקא הרגע ההוא שפירק אותנו לגורמים, שאִפשר לנו להתחיל להרכיב את עצמנו מחדש.
המשבר, הכאב, הנפילה יכולים להפוך לשער, אם נדע איך לעבור דרכם.

לא נבחרנו להתרסק - נבחרנו להתעורר
כשהכול מתפרק - היחסים, הבריאות, התעסוקה, הזהות - אנחנו מרגישים חסרי שליטה.
אבל בתוך הבלגן הזה, מסתתרת הזמנה:
להפסיק לשרוד. להתחיל לשמוע את הקול הפנימי.
לא להיאחז במוכר, אלא לגדול מתוך האדמה שנשברה.
כי לא פעם, דווקא הנפילה חושפת את האמת - מי אנחנו כשאין יותר תפקידים, הישגים או מסכות.

למה משברים מרעידים לנו את הקרקע?
כי הם שוברים את ה"נורמלי". את מה שחשבנו שהוא ודאי.
הם גורמים לנו לשאול שאלות שלא העזנו:
• האם אני באמת חיה/חי את מה שנכון לי?
• מה אני עושה פה בכלל?
• מתי הפסקתי להקשיב לעצמי?
ברגעים כאלה - משהו עמוק בנו מתעורר. לא השכל אלא הנשמה.
משבר = מקום שאי אפשר לחזור ממנו לאחור
אבל גם לא חייבים לחזור אחורה.
משבר הוא כמו אש שמכלה את הקליפות, משאירה אותנו מול עצמנו עירומים, אבל אמיתיים.
וכשאנחנו מסכימים להישאר שם בלי לברוח, בלי לעטוף, נולדת. אפשרות חדשה:
לבחור חיים. לא רק להמשיך לחיות.

איך הופכים משבר להזדמנות לצמיחה?
• לא מדחיקים - מרגישים:
נותנים לכאב מקום. כותבים, צועקים, בוכים, נושמים.
• שואלים שאלות חדשות:
לא "למה זה קרה לי", אלא:
“מה זה מבקש ללמד אותי?”
“מה בי כבר לא מוכן לחיות מתוך פחד?”
• מקשיבים למה שמבעבע:
הרצונות, הדחפים, החלומות ששמנו בצד - פתאום חוזרים לבקר.
• בונים את עצמנו מחדש מבפנים החוצה:
לא כי "צריך" להסתדר שוב, אלא כי אנחנו רוצים לחיות אמת.

מסר אחרון:
אנחנו לא נמדדים לפי כמה לא נשברנו אלא לפי האם בחרנו לצמוח מתוך מה ששבר אותנו.
המשבר לא מגדיר אותנו. התגובה שלנו אליו - כן.
ואם נקשיב למה שהוא מביא נגלה שהוא לא רק שבר - הוא שער.

רוצים להפוך את המשבר למסע של גילוי עצמי?
אני כאן בשבילכם.
לתת מקום לכאב, לזקק משמעות ולבנות דרך חדשה.
עם כלים רגשיים, תודעתיים ומעשיים, שמתאימים בדיוק למי שאתם היום.

עקבו לעוד השראה, כלים ותמיכה בזמן אמת >>

רק היום - צעד אחד מנצח!

#התפתחותאישית #משבריםכהתעוררות #ריפוי #חייםעםמשמעות #הגשמהעצמית #רוחניותביומיום #הביתלנשמה #מהשברלשלמות #צמיחהמתוךכאב

Address

Kadima-Zoran

Opening Hours

Monday 09:00 - 21:00
Tuesday 09:00 - 21:00
Wednesday 09:00 - 21:00
Thursday 09:00 - 21:00
Sunday 09:00 - 21:00

Telephone

+972503999696

Website

https://www.facebook.com/groups/1078972999408795/?ref=share_group_link, https://instagram.com/h

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when הבית לנשמה posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Share

Share on Facebook Share on Twitter Share on LinkedIn
Share on Pinterest Share on Reddit Share via Email
Share on WhatsApp Share on Instagram Share on Telegram