הקול-בראש מיה קדוש

02/12/2025

רוצים דרך בטוחה להוריד חרדה? להפסיק לנסות לשלוט במה שאנשים אחרים חושבים עליכם.
אחת התובנות העמוקות שאני פוגשת בקליניקה ובליווי בארגונים, היא כמה אנרגיה אנחנו משקיעים בלשנות אחרים.

לסדר את הדעות שלהם, לתקן את ההתנהגות שלהם, לגרום להם להבין, להעריך, להתיישר.... ( מי לא מכיר ? ).
והנה האמת הפשוטה (והמאוד משחררת):
אנשים יהיו בדיוק מי שהם!
הם יחשבו מה שהם רוצים, ירגישו מה שהם מרגישים ויפעלו בהרגלים שלהם. ממש לא שלכם ונכון שבמקומם הייתם נוהגים אחרת... אך הם זה הם ואתם זה ...

ברגע שאנחנו מפסיקים לנהל “מלחמה” עם העולם שמסביב…
החרדה נרגעת.
כשאנחנו מפסיקים לשאול:
“למה הוא לא מבין?”
“איך היא עדיין כועסת?”
“מה הם חושבים עליי?”
ומתחילים לשאול:
“מה אני צריך עכשיו?”
“איך אני יכול להחזיר את האנרגיה אליי?”
משהו בתוכנו נרגע.
הופך שקט יותר.
נושם.
אתם לא תצליחו לשנות אנשים. אף אחד לא השתנה בכפייה.
אנשים משתנים כשהם מוכנים לזה.
אבל אתם?
אתם כן יכולים לבחור את השינוי שלכם.
את הגבולות שלכם.
את האנרגיה שאתם מגנים עליה.
את המרחב שבו אתם מפסיקים להילחם ומתחילים לחיות.
שחרור של שליטה באחרים מייצר בפשטות, חופש פנימי.
וזה המקום שבו חרדה מתחילה לרדת.

16/11/2025

מזמן לא כתבתי כאן .... אז לפחות אשתף:-)

Send a message to learn more

26/08/2025

תקשיבו לו ועד הסוף. כי זה יפגוש אותנו כמעט בכל בית

07/08/2025

פוחד/ת ממחטים? יש חדשות מסעירות
כמטפלת אני פוגשת לא מעט אנשים שמתארים חרדה עוצמתית ולא רציונאלית רק מהמחשבה על זריקה או בדיקת דם.
השבוע התפרסמה פריצת דרך שעשויה בעתיד להקל:
מדענים הצליחו לחסן דרך חוט דנטלי!
כן, קראתם נכון, חוט דנטלי שהוזרק אליו חומר החיסון ונמרח על החניכיים! ומערכת החיסונית הגיבה.
אמנם זה נוסה רק על בעלי חיים, אבל התוצאות מרגשות! במיוחד למי שסובל מפוביה של מחטים.
חשוב לזכור, זה עדיין לא תחליף לבדיקות דם או טיפולים רפואיים שדורשים שאיבה של חומר מהגוף, אבל כצעד ראשון, זו בשורה ענקית לעולם הפסיכולוגיה הרפואית!

ואם את/ה אחד/ת מאלה שפשוט לא יכולים להתמודד עם מחטים דעו שיש דרכים לטפל בזה. הפוביה אולי מרגישה בלתי נשלטת, אבל היא דווקא אחת מהחרדות שניתן לסייע בטיפול CBT ממוקד

08/06/2025

האם ניסיתם פעם... פשוט להצליח?
או לפחות לא לעצור את עצמכם רגע לפני שזה קורה.
בטיפול CBT אנחנו רגילים להתעכב על הקשיים. לפרק אותם, להבין אותם, לעבוד מולם – כדי ליצור שינוי אמיתי.
אבל בזמן האחרון החלטתי להעמיק דווקא בכיוון ההפוך: לתת מקום למה שעובד.
להצלחות הקטנות. לרגעים שבהם מטופל הגיב אחרת.
לשיחה שלא ברחה לו מהידיים. למקום שהעז לומר מה צריך. לרגע הזה שהצליח לעצור, לנשום ולהגיב אחרת מבלי להתפרץ.

ומה גילינו?שהתעוזה גדלה.שהפעולות הפכו פשוטות יותר ושהתחושה הטובה לא איחרה להגיע.

אתמול מצאתי את עצמי ליד מצוק, רואה אנשים קופצים ...עם מצנחי רחיפה.
ובמקום לנתח: מה מסוכן פה? מה עלול להשתבש? מה יקרה אם…

עשיתי פעולה, אקטיבית – פשוט לקפוץ.
בלי לאפשר למחשבות לכבות את הרצון, פשוט קפצתי
(כלומר, עם מדריך וציוד. בואו לא נגזים עם התעוזה. אני עדיין CBTיסטית 😊 )
זה היה מדהים.

לא רק בגלל הרוח והנוף, אלא בגלל התחושה הזו – שאני לא מחכה, אלא קופצת לתוך החיים.

אם גם אתם רוצים לגלות איך זה מרגיש – אולי הגיע הזמן לקפוץ אליי לטיפול.
אני כאן בדיוק בשביל הרגע הזה שבו משהו בתוככם מוכן לזוז.

05/04/2025

חזרתי ממונטנגרו. לא ברור אם אני השתנתי – או רק רמת הכולסטרול.

הנופים? מהאגדות. האנשים? מקסימים.
אבל האוכל… איך לומר בעדינות?
נראה שכל ירק עובר טבילה רצינית בשמן עמוק,
רק כדי להתקבל בברכה על הצלחת. ולא רק הירקות, כן?

שלא תבינו לא נכון – אני לא בררנית,
אני פשוט טיפוס עם מערכת עיכול שמנהלת מערכת יחסים פתוחה עם המוח.

ממש כך: המעי, הידוע בכינויו "המוח השני", זה לא גימיק שיווקי, אלא עובדה ביולוגית.
עצב הואגוס (כן, יש כזה), עובר בין הראש לבטן, כמו שליח מיומן שמעביר הודעות
"מה נסגר עם החזה עוף הזה?"
וכשהבטן לוחשת – או צועקת – "הצילו, אני ספוגה בשמן!"
המוח מקשיב. טוב-טוב.

ב-CBT אנחנו מדברים על הקשר בין מחשבות, רגשות והתנהגות.
אבל מה אם… האוכל משפיע על המחשבות שלנו?
(תודו – זו ביס גדול של תובנה.)

אז איפשהו בין חזה עוף שוחה בשמן, לצ'יפסים בטיילת של קוטור,
נזכרתי שבחיים, כמו בטיפול –
לפעמים, צריך להקשיב לתחושת הבטן שלך. תרתי משמע.

בקיצור:
אם זה לא טעים לכם – אולי זה גם לא טוב לכם.
ואם זה גם לא טעים וגם עושה לכם קולות רקע במעי – הגוף מנסה להגיד משהו.
(וגם אם לא – תנו לו דקה. הוא יגיד.)

וכדי לסיים עם טיפ פרקטי:
אם כבר נגענו בעצב הואגוס –
אפשר להרגיע דרכו את כל המערכת, אפילו את החרדה.
נסו לגרגר מים. כן, סתם ככה.
פשוט גרגור קטן – לפעמים זה בדיוק הוויב שהמוח צריך.

13/02/2025

כשקבלת החלטה מרגישה לעיתים כמו מבחן אומץ.

יש רגעים בחיים שבהם אנחנו עומדים בצומת דרכים. לפעמים הדרך ברורה, ולפעמים היא מתעתעת, מלאה בסימני שאלה ולבטים. ואז מגיע הרגע שבו אנחנו צריכים לבחור. להגיד כן ולצלול אל הלא נודע? או אולי להגיד לא ולחוש שפספסנו משהו גדול?

האמת היא, שהאומץ האמיתי לא תמיד טמון בצעידה קדימה – לפעמים הוא דווקא נמצא ביכולת לעצור.

להגיד לא, להצעה שלא מתאימה לנו.
להגיד לא, למה שלא משרת אותנו יותר.
להגיד לא, גם כשכולם מסביב לוחשים, "אבל זו הזדמנות של פעם בחיים!"

האומץ האמיתי, הוא להקשיב לקול הפנימי שלנו, גם כשהוא חלש מול הרעש החיצוני. כי בסוף, החיים הם לא רק רשימה של "הצלחות" אלא מסע של בחירות, והבחירות שהכי משנות אותנו הן אלו שעשינו מתוך חיבור אמיתי לעצמנו.

בפעם הבאה שאתם עומדים מול החלטה גדולה, נסו לשאול את עצמכם:
האם אני בוחר מתוך פחד, או מתוך אמונה?
האם אני נשאר במקום כי נוח לי, או כי זה באמת נכון לי?
ואם לא היה בי פחד – מה הייתי בוחר?

לפעמים, הדרך הכי טובה קדימה היא לבחור בעצמנו. לא משנה אם זה "כן" או "לא" – מה שחשוב זה שהבחירה תהיה שלכם, מכל הלב(או אחוזים גדולים ממנו).

מתי בפעם האחרונה קיבלתם החלטה אמיצה, גם אם היא לא הייתה פופולרית?
לי היתה אחת כזו כעת. האמת, אין לי מושג אם הבחירה נכונה... ימים יגידו

07/02/2025

15/12/2024

בבוקר, הוא שאל אותי, מה הייתי מעדיפה – לשתות קפה קר או להפסיק להלחץ מכל דבר.
"ברור שקפה קר," עניתי מיד, בלי לחשוב פעמיים. קפה קר זה פשוט ואני צרכנית קפה ידועה.
חרדה? זו כבר אופרה אחרת.

"שמעי," הוא אמר, "את חייבת ללמוד לקחת דברים בקלות."
הנהנתי כמו אחת שמבינה, אבל בתוכי התחלתי רשימת מטלות:
1. לא לקחת קשה.
2. ללמוד לנשום.
3. לוודא שבאמת אין שום רעש מוזר מהמקרר.
4. אבל שומעת שיש?
אני לא יודעת איך אנשים אחרים מתמודדים עם החרדה שלהם, אבל אני גיליתי שיטה: לתת לה שמות.

לדוגמה, החרדה מהמייל שלא עניתי לו בזמן? קוראים לה "מירי", והיא תמיד שואלת אם אני זוכרת שהיא קיימת.
החרדה מהמעלית ? "איציק". תמיד תקוע בין קומה חמש לשש, משוכנע שהעולם עומד להתרסק, ובסוף יוצא מזה בשלום.
ויש את החרדה הכי מסוכנת, "ציפי". היא זו שגורמת לך לבדוק אם נעלת את הדלת חמש פעמים – ואז בכל זאת לחזור לבדוק שוב.

"את מגזימה," הוא אמר לי באותו בוקר, "לא כל דבר צריך לקחת כל כך ברצינות."
"אתה צודק," עניתי לו, "אבל תבין, זה לא שאני באמת לחוצה. אני פשוט… מתכוננת מראש.
כאילו, מה יקרה אם…"
והוא קטע אותי: "מה יקרה אם… תפסיקי להיות פרנואידית לרגע?"
היה רגע של שקט.
ואז אמרתי לו:
"אתה יודע, בסוף אני די שמחה שיש לי את כל החרדות האלה."
"מה?!" הוא כמעט נחנק מהקפה החם שלו.
"כי לפחות איתן אני תמיד יודעת איפה אני עומדת."

הוא הביט בי במבט מוזר. "אה באמת?"
"כן," עניתי, "בדרך כלל… מתחת לשמיכה."

02/12/2024

חיים על הקצה: ההרפתקה של הפרעת קשב עם חיוך והבנה
אם מצאתם פעם את השלט של הטלוויזיה במקרר – ברוכים הבאים למועדון ה-VIP של הפרעת הקשב. מזל שמי שיש לו ADHD פותח את המקרר 12 פעמים בשעה, אחרת היינו תקועים על ערוץ הקניות לנצח!
🤹‍♂️ רוגע? מה זה בכלל?
נראה לכם שאפשר לשבת בשקט? אנשים עם הפרעת קשב נחים רק בתיאוריה. במציאות הם מתופפים, מנדנדים רגליים, או עושים מרתון הלוך-חזור לסלון. ילדים? הם גרסה משודרגת. אפשר לשים אותם באולימפיאדת קפיצות – בלי להתאמן.
🗣️ דברנות – אמנות מילולית או חפירה?
לא ברור מה יותר מהיר – חוט המחשבה שמתפוגג אחרי 2 שניות או שטף הדיבור שנשפך לכל הכיוונים. כשמישהו עם ADHD מדבר, זה כמו סרט דוקומנטרי עם כל הפרטים עד האחרון: "אז ראיתי חתול ברחוב, הוא היה אפור, עם קצת כתום, והוא ישב ליד פח... רגע, מה אמרתי? אה, נכון! אז פגשתי גם את ליזי, והיא..."
💥 אימפולסיביות: כשהרמזור זה רק המלצה
תורי לחכות? לא תודה. אנשים עם הפרעת קשב עומדים בתור כמו שנחש עומד ישר – זזים, מחפשים פיצוי ומנסים להבין איך עקפו אותם תוך כדי שהם עקפו מישהו אחר בטעות.
🥁 הרעשנים הסדרתיים
תיפוף, זמזום, נגיעה בכל דבר – הרעשים האלה הם מוזיקת הרקע של החיים עם ADHD. כשהילד מתחיל לתופף על השולחן, רגע לפני שאתם מאבדים את השפיות, תזכרו שזה פוטנציאל מתופף רוק. גם אני לאחרונה התחלתי לנגן ....
😇 הקסם שבחוסר סדר
אז הפעולה שרשמתם על פתק, אמרתם לעצמכם בקול, שיניתם לאלף תזכורות בטלפון ועדיין לא ביצעתם – אל דאגה, זה רק מנגנון של סינון עיקר מטפל. אמנם יותר מטפל, אבל היי, לפחות השלט התקרר במקרר.
💡 הטיפ החשוב באמת:
כשאתם פוגשים מישהו עם הפרעת קשב, תצחקו, תחבקו ותזכרו שבלגן הוא אמנות. אחרי הכל, מי עוד יכול להפוך את החיים לבלתי צפויים, מבולגנים – ובאותה נשימה, פשוט לא משעממים

01/12/2024

שקרים של ילדים – הם לא משקרים, הם פשוט מעצבים מחדש את המציאות!
ילדים משקרים לא כי הם רוצים להסתיר, אלא כי הם מנסים לגשר בין מה שהם חולמים עליו למה שיש בפועל.
כמו כשהילד אומר: "כולם בגן התלהבו מהציור שלי, אפילו ראש העיר!" – ברור לנו שהוא לא ראה את ראש העיר, אבל הלב שלו רצה שכולם יתגאו בו.

ובינינו, גם אנחנו לא תמיד הכי מדויקים. כששואלים אותנו כמה פעמים בשבוע אנחנו מתאמנים, "3-4" נשמע סבבה, גם אם בפועל הכוונה היא 3 פעמים שחשבנו להתאמן ו-4 דקות של מתיחות על הספה.

אז למה הילדים משקרים? הם לא מנסים להערים עלינו (טוב, רוב הזמן), אלא פשוט מנסים לגשר בין המציאות לבין מה שהם חולמים. מבחינתם, שקר קטן הוא כמו קסם: אם אני אגיד את זה מספיק משכנע, אולי זה יקרה?!

🔍 שקר הוא לא סיבה להתעצבן – הוא הזדמנות לשיח.
,תשאלו אותם: "מה היית רוצה שיהיה אמיתי?"
"איך אפשר להתמודד עם זה?"
אולי תשתף אותי במה שמפריע לך?"
ואם יש פה קנאה, תסכול או חלום לא ממומש, זו אחלה הזדמנות לדבר על איך אפשר להתמודד – כי בתכל'ס, גם אנחנו לפעמים מקנאים בשכנה שתמיד יש לה בית מסודר (או לפחות ככה היא טוענת בפייסבוק).

הורים יקרים, שימו לב להבדל בין שקר מכוון לבין "הגזמה". כשילד אומר שהוא המציא את הלגו הכי מגניב בעולם, כנראה הוא רק רוצה שתגידו לו שאתם גאים בו – ולא חקירה בנוסח CSI.
אז במקום לתפוס אותו על חם, נסו להדגיש את המסר החשוב:
"אנחנו כאן תמיד, נאהב אותך כמו שאתה. שיתוף אמיתי עוזר לנו לעזור לך."
כי האמת היא שהשקר של הילד הוא שלו. הדרך שלו להתמודד עם החיים, החלומות והפערים שבין המצוי לרצוי. והזדמנות בשבילכם לעזור לו לפתח כלים להתמודדות, לבנות אמון ולחזק את הקשר המשפחתי.

בקיצור, אם הילד אומר שהוא בנה רובוט שיעזור לו לסדר את החדר, אל תכעסו. תשאלו אותו אם הוא גם עושה כלים במטבח, כי תודו – גם לכם יש חלום קטן כזה. 😉

17/09/2024

מכירים את הסיפורים על חתול שנתקע על גג ומזמינים מכבי אש להצילו? ככה הרגשתי לפני כמה ימים.
זה התחיל מתקלה בדוד השמש, שנראתה לגמרי פתירה. כל מה שצריך זה קצת אומץ, טיפוס על עדן חלון בקומה השלישית, לקפץ אל הגג ולפתור את התקלה. אז חשבתי.

כדי להיות "אחראית", גייסתי את הבן שלי שיבוא לעזור בהעברת כלים ובעיקר אם אפול, מישהו צריך לתעד או להזמין אמבולנס, נכון?

הבן היקר, כמו שהוא יודע, לא התבייש להגיד את דעתו. "אמא, את לא נורמלית!" הוא צעק. "תרדי מיד, זה מסוכן!" בהתחלה, זה עוד הצחיק אותי, אך אט אט הפחד שלו התחיל להשפיע.

(מוצאת את עצמי אומרת בקליניקה – חרדה זה דבר מידבק. אם חיפשתם הוכחה ...)

מהר מאוד מצאתי את עצמי, רועדת כמו עלה נידף או חתול ..., תקועה על הגג ולא מצליחה לזוז. הרגליים כבדות, הלב דופק, ואני שואלת את עצמי: איך הגעתי למצב הזה? פעם זה היה קל

הגג בער מחום, ואני? תקועה. אחרי כמה דקות של מבוכה וכעס על עצמי, אזרתי אומץ – השתקתי את הבן(!) וחזרתי למרפסת בבטחה. התקלה לא תוקנה, הרגליים רעדו עוד כשעה אך היה לי ברור : יש דברים שעדיף לתת למקצוענים לעשות.

ביום ראשון הזמנתי טכנאי. האמת שאפילו הוא פחד לעבור🙃, אך בעידוד שלי הוא עלה, טיפל בבעיה.

מה למדתי ? לפעמים, כשאנחנו הכי בטוחים בעצמנו, החרדה יכולה להכות ולהפתיע. וזה בסדר.
לא תמיד צריך להיות הגיבור של הסיפור. לפעמים צריך לדעת מתי לבקש עזרה ולאפשר לאחרים לעזור לנו. אפילו מטפלת בחרדה יכולה להיתקע על גג לפעמים. 😉

#חרדה #בקשיעזרה #התמודדותעםפחדים #חייםאמיתיים #צמיחהאישית