10/12/2025
אתמול בערב התחילה סערה ורעמים כבדים.
רומי הייתה בדרך להתקלח, ופתאום שמענו את לונה רצה למעלה לקומה השנייה
(דבר שהיא אף פעם לא עושה).
היא רעדה מפחד.
חרדה גדולה של ממש.
רומי, אורן והדר מיד ניגשו אליה
וכולם יחד ליטפו אותה, דיברו אליה ברוך וניסו להרגיע אותה.
ולמרות שגם רומי עצמה הייתה מתוחה מהרעמים ,
אפשר היה לראות איך בדיוק בזמן שהיא עוזרת להרגיע את לונה הגוף שלה נרגע והחרדה.
כשילד עוזר לאחר - הוא עוזר לעצמו:
יש לזה שם, מחקר ותיאוריה:
🔸 הקשב זז מהפחד פנימה , לצורך של האחר.
המוח עסוק פחות ב"אוי ואבוי" ויותר ב"איך אני עוזרת".
זה מווסת, כמעט בלי שהילד מתכוון.
🔸 הגוף מגיב להתנהגות מרגיעה.
ליטוף, דיבור רך, נשימה , הפעולות שילד עושה כדי להרגיע את הכלב או האח הקטן הן בדיוק הפעולות שמרגיעות גם אותו.
🔸 אוקסיטוצין , הורמון החיבור , עושה את שלו.
מגע, קרבה, דאגה , הם לא רק מרגיעים את מי שמקבל אותם.
הם מרגיעים גם את מי שנותן אותם.
🔸 תחושת מסוגלות גוברת על תחושת חוסר האונים.
כשילד מרגיש "אני עושה משהו מועיל", המוח שלו מקבל מסר:
אני לא קורבן של הפחד. אני פועל. אני משמעותי.
מסר להורים:
לילדים שלנו יש כוחות שאנחנו לפעמים לא רואים.
כשהם מפחדים , לא תמיד הפתרון הוא רק "להרגיע אותם".
לפעמים הפתרון הוא לתת להם להרגיע מישהו אחר.
זה לא הופך אותם ל"מטפלים".
זה לא מעמיס עליהם תפקידים.
זה פשוט מאפשר להם להרגיש שהם לא חסרי אונים.
אז בפעם הבאה שיש סערה בבית או בלב נסו לומר להם בעדינות:
💛 “בואי נעזור יחד לכלב.”
💛 “בוא נבדוק איך אחותך מרגישה.”
💛 “תוכל להראות לי מה אתה היית עושה כדי להירגע?”
תנו להם להיות גם אלו שמחזיקים.
כי לפעמים, כשהם מחזיקים מישהו אחר , זה עוזר להם להחזיק את עצמם טוב יותר.
