19/05/2024
ביום הזיכרון יובל, הילדה שלי עם תלתלי הזהב, שאלה "אמא, מה זה יום הזיכרון?". "זה יום שבו אנחנו זוכרים את מה שהיה, מלחמות ואנשים שאנחנו אוהביםות וכבר לא כאן איתנו" עניתי. "אבל אני לא זוכרת" היא אמרה וליבי נמס ונשבר סימולטנית.
תום מתוק שיש גבול כמה אבא ואמא יצליחו לשמר, כי באמת שכבר לא צריך לזכור. זה לא בעבר, המלחמה, השנאה, תחושת הנפרדות והאיום מכל מי שחושב.ת אחרת ממני, כל אלה קורים כאן ועכשיו, כן, גם לי.
עם לב שבור, ילדה עם תלתלי זהב בעיני רוחי ותחושת חוסר אונים נוראית אני מתעקשת לחשוב מה כן? מה כן אפשר לעשות?
הלכתי לסדנת יום מלא שנקראת "מעבר לדעות" בה א.נשים מכל קצוות הקשת הפוליטית נפגשיםות כדי לחקור איך אפשר לייצר חיבור בתוך הקונפליקט הזה. הבוטום ליין הוא שאני מלאת הוקרת תודה על המרחב והעבודה הזאת כי זאת אולי הפעולה היחידה שעשיתי בתקופה האחרונה שנותנת לי משמעות ותקווה. יש סוגיות שלעולם לא נסכים עליהם, כן, אבל כמה חשוב לא לעשות דה הומניזציה לצד השני, כל צד.
צריך מאד לרצות, זה עובר דרך כאב עצום ונגיעה בלתי מתפשרת בסיפור האישי, אבל זה אפשרי.
מצרפת פה את הפסקה האחרונה של תיאור תהליך טיפולי ארוך ומשמעותי שהיה לי עם מטופל, משהו שכתבתי בסוף ההיריון עם יובל לוועדה הקלינית לצורך קבלת תואר מומחית בפסיכולוגיה:
"אני מאמינה שהוא חש משהו מהאכפתיות והתקווה שלי כלפיו גם לפני כן, אבל עכשיו היה להן ערך רב יותר מאחר והן התקיימו לאחר היכרות, לאחר שעברנו ושרדנו משברים ובתנאים של התקפות שהפכו אישיות. ותקווה, כפי שאומר מיטשל (2003), היא דבר הנרכש במאבק הדורש אומץ רב. אם ניתן לראות בתהליך הטיפולי כתהליך במהלכו ההבנה של המטפלת מותקפת מכל עבר(מיטשל 2003), הרי שהטיפול ב###X פיתח בי יכולות של לוחמת מיומנת הנאבקת להשיב לעצמה ולמטופל תחושה של תקווה, משמעות וערך במציאות בלתי שלמה".
בואו נתמוך אחד בשנייה, מה עוזר לכםן למצוא תקווה?
בתמונה אני עם אמא שלי היפה, בימי התום אי אז בשנות ה80
