26/07/2024
סיפורי מרפא:
קראתי עכשיו שדמנציה נעשתה אתגר מאוד נפוץ וקשה בעשורים האחרונים, אבל זה לא בגלל שפתאום היא הרימה ראש, אלא בגלל שתוחלת החיים התארכה.
הנה, זה מה שחיכה מעבר לסיבוב לזקנים של לפני דורות , והם למזלם לא ידעו ולא הכירו את הקללה הזאת. אני מתחילה לחשוב שאולי בגלל זה ברוב סיפורי האגדות הזקנים הם תמיד בעלי כוחות אדירים של חוכמה או כישוף , של ריפוי או של רוע-
הכל תודות לנסיון הרב שצברו במהלך חייהם הארוכים.
אבל במעשיות, כשאני חושבת על זה, לא פגשתי מעולם זקנים מבולבלים או דמנטיים. מכסימום חלשים מבחינה פיזית. אבל בדרך כלל, לזקנים של המעשיות ישנה את החוכמה והניסיון שכל צעיר עלילתי יכול רק לייחל לה.
כשנכתבו ונאספו המעשיות, תוחלת החיים הייתה קצרה יותר. דמנציה פשוט לא הייתה קיימת אז.
וכיום, כיום הזקנים שלנו ואלו שנגדל להיות, נדרשים לעבור כל כך הרבה.
לראות את העולם שמשתנה להם במהירות מטורפת מול העיניים,
לגלות שהערכים שהם גדלו עליהם מתרוקנים מתוכן,
להיפרד מתפקודי גוף שונים,
לאבד את הרלוונטיות וההשפעה שלהם בעולם שמשתנה תדיר והרבה.
להיפרד.
בשפה המקצועית זה נקרא "אבל עמום" - להיפרד ממישהו כשהוא עדיין חי, אבל איננו. למרבה הזוועה משפחות החטופים שאינם יודעים מה עולה בגורלם בשבי, נוגעים ולא נוגעים במצב הנוראי הזה,
וגם אלו שגופו של יקירם מתקיים ונמצא כמו אריזה או קליפה חיצונית אבל הפְּנים איננו. למשל, אדם בתרדמת, או במצב שהוא תשוש נפש או באלצהיימר או בדמנציה מתקדמת. מין מצב מוזר וסיפי שבו הוא נמצא- אבל כבר לא נמצא.
לזהות ולקבל את המצב הזה בתחילתו, כשהוא עוד עמום ולא לגמרי מפורש - זה קשה ומורכב עבור הזקן עצמו וגם עבור משפחתו. בני המשפחה חושבים בהתחלה שהוא צוחק איתם, שהוא סתם "עושה את עצמו", מתעצל, לא מרוכז, עייף, מדבר שטויות לא הגיוניות סתם ככה...
אבל כשעוד אירועים הולכים ומצטרפים כבר קשה להתנכר למציאות. הרבה פעמים בן/בת הזוג הם שרואים מקרוב את המצב המתדרדר וחווים אותו ביומיום. נכון, הילדים באים ומבקרים ואכפתיים במקים המוצלחים, ועדיין יש שם המון בדידות.
בקליניקה אני שומעת הרבה סיפורים ומצבים כאלו, מצד אלו שמלווים את בני זוגם המתרחקים אל מחוזות הדמנציה, והם שוברים לב.
למשל, כשהם נמצאים בבית ורוצים הביתה.
כשהם מזהים את הנכד המתבגר כאבא שלהם.
כשהם לא מזהים את החתימה של עצמם.
כשהם נעשים ילדותיים או עקשניים נורא על דברים פעוטים.
כשבן הזוג הצלול נדרש לטפל לבדו בכל העניינים הכספיים/ רשמיים/ רפואיים. כשהוא מרגיש שנעשה הורה לבן זוגו,
כשהוא מוצא את עצמו מאבד את הסבלנות או האמפתיה ואז מלקה את עצמו על חוסר הרגישות.
כשאין לו יותר פרטנר או עֵד לחייו.
זה קשה נורא לחיות לצד אדם שמתרחק אל מחוזות הדמנציה.
שמעתי לא מזמן (דווקא לא ממטופל שלי) שאישתו התרגזה ונעלבה שיש לו מישהי אחרת (הוא בן 86) ושהוא גם נותן לה להיות אצלם בבית. העניין היה שאישתו ראתה את בבואתה שלה במראה ולא זיהתה את עצמה. היא חשבה שאותה אישה לא מוכרת היא החברה החדשה של בעלה.
בספר היפהפה של נוגה אלבלך "האיש הזקן" היא מתארת את תהליך הדמנציה של אב דרך עיני ביתו. באחד הקטעים היפים ומכמירי הלב , הזקן לא מזהה את אישתו וחושב שהיא אשה זרה. הוא לא מוכן לישון איתה באותה המיטה כי "מה יגידו עליי? מה יגידו על האשה?
עקשן בצלילותו כמו בעכירותו. כל הלילה ישן על הכורסא בסלון. שומר אמונים לאישתו הישנה בחדר הסמוך".(עמוד 15)
אם מסכימים לקבל את האורחת האיומה הזאת, שהגיעה להתנחל בראשו של יקירנו ואין לה שום כוונות לעזוב, אם לא מתנגדים לה ולא מתעלמים ממנה, אפשר לטפל.
נכון שאין תרופה לדמנציה. עדיין אין, אבל יש אפשרות לעכב אותה. לתת ליקר לנו עוד זמן של צלילות יחסית. להשיג עוד זמן איתנו.
ולתת גם לנו זמן כדי להספיק להיפרד ממנו כשהוא עוד כאן בגרסתו המלאה והאהובה, זו שנרצה לזכור.
אני אלית ובר, אני ביבליותרפיסטית שעובדת בעיקר עם זקנים בבתיהם (כאשר אינם יכולים להגיע לקליניקה שלי בכרכור). אני מלווה אותם בתקופה של אובדנים רבים כל כך והתמודדויות רבות כל כך, בפרידות התכופות שאדם זקן נדרש להן. אני עוזרת להם להיזכר בחוזקות ובהישגים שהשיגו בחייהם, לפרוק את הלב מול אוזן קשבת, מקצועית ואוהדת ,להביט אחורה בפיוס ולמצוא שוב טעם ומשמעות ליומיום שלהם.
