נורית מנדל חן - מטפלת אישית, זוגית ומשפחתית

06/06/2024

תודה אריאלה,
על הזמנה לשיחה בנושא רגיש של אובדן
בימים רגישים ומלאי אובדן מלכתחילה...
https://open.spotify.com/episode/051w7yxq3C18dTkbPuXsx1?si=5bNiykEiRXeYerlIQTGxgQ

Listen to this episode from הידיים הטובות on Spotify. בפרק זה אני מארחת את נורית מנדל חן, עו״ס קלינית, פסיכותרפיסטית, מטפלת אישית זוגית ומשפחתית.שוחחנו איך אירוע טראומטי של לידה שקטה ...

26/10/2021

פנטזיה, מיניות והמרחב הפוטנציאלי

בטיפול זוגי, המיניות היא חלק אינטגרלי מהטיפול.

זהו נושא רגיש ועדין ,אשר עבור לא מעט מהזוגות לא עוסק תמיד ובהכרח באיברי המין או בפלסטיקה של ביצועים.
התשוקה המינית מתחילה קודם כל בתהליכים קוגניטיבים, מתחילה בראש.
ליתר דיוק התשוקה המינית ראשיתה בדימיון, בפנטזיה.
וככזאת, הפנטזיה היא מנוע התודעה וההכרה הדוחף של הארוטיקה הזוגית.

היא המבדילה את הסקס מאקט ביולוגי של משגל לחוויה של ריגוש תשוקה והשתוקקות מינית.

בהקשר הזה ניתן להגיד, שסקס זה לא משהו שעושים, אלא זה מרחב שנכנסים לתוכו.
מרחב משחקי של דמיון, סקרנות, ריגוש ומסתורין.

הפסיכואנליטקאי דונלד וויניקוט הגה מושג הנקרא "המרחב הפוטנציאלי".

זהו המרחב השוכן בין הדמיון למציאות. במרחב הזה מתקיימים מרכיבי דמיון ומציאות בו זמנית, מבלי שהפכים אלו יפריעו זה לזה או שתדרש בחירה בינהם.
המרחב הפוטנציאלי הסקסואלי מאפשר לנו להשהות את המציאות האוביקטיבית כדי להתחבר לחלקים של דמיון ופנטזיה מינית.
דמיון יצרי, יצירתי וצבעוני בהקשר מיני עשוי לעורר אצל חלקנו תחושות של אשמה ובושה.
תחושות אלה גורעות מהיכולת שלנו להנות ולהפיק עונג ומצמצמות את היישות המינית שלנו לקונקרטי ולמהוגן.
לרוב האשמה והבושה נעוצות במסרים שהפנמנו לגבי מהי מיניות ומקומה בחיינו. מתוך מסרים משפחתיים, תרבותיים ודתיים.

אם כך... יהיה נכון להגיד, שפנטזיות מיניות או מיניות משוחררת היא לא פוליטיקלי קורקט.
היא מייצגת חלקים בתוכנו שהם לא ייצוגיים ולעיתים באים בסתירה אל מול היישות ה"אחרת" שלנו, זו שנמצאת מחוץ לחדר המיטות.

למשל, עד כמה אישה פמינסטית, עו"ד במשרת ניהול תאפשר לעצמה לתת דרור לפנטזיות המיניות שלה על רצונה להיות כנועה ומובלת במיטה? והאם הפער שבין ה"מכובדת" וה"שיוויונית" לא יהווה קונפליקט פנימי אל מול ה"עלמה במצוקה" וה"אישה הקטנה"?

תחושות האשמה והבושה פוחתים, כאשר אנחנו מעניקים לעצמינו היתר לפנטז באופן חופשי במרחב שהוא תודעתי אחר ולא משקף את החיים הממשיים שלנו.
אותה אישה עו"ד, במרחב הפוטנציאלי שלה תדרש להשהות את תפיסת המציאות החיצונית לטובת חיבור למציאות זמנית דמיונית. במרחב המעברי הזה היא תגדיל את הפוטנציאל להצתת התשוקה ותשתחרר לחוויה משחקית ומסקרת.

לחילופין, גבר שמפנטז על סקס עם נשים אחרות, המרחב הפוטנציאלי יאפשר לו ,למשל, "לשחק בכאילו" ולעשות משחקי תפקידים עם בת זוגתו ובו זמנית לשמור על מערכת יחסים סגורה (ככל שיבחרו בכך).

אז למי שרוצה להצית את התשוקה, כנסו לראש של עצמכם לפני הכניסה עם הפרטנר/ית למיטה.

***בתמונה: המרחב הפוטנציאלי גרסת הקליניקה.
חדר ההמתנה בקליניקה כמרחב נפשי בתחום הביניים שבין המציאות האוביקטיבית לחוויה הסוביקטיבית בטיפול.

23/01/2021

ט"ו בשבט, יחסים ראשוניים, קורונה ומה שבנהם🌿🌱

יחסי הורה ילד, כמו יחסי העץ והילד בקלאסיקה "העץ הנדיב", משתנים ומתפתחים בהתאם למעגלי החיים.
תחילה הפעוט נתלה ותלוי בזרועות ההורה וניזון ממנו.
בהמשך משתובב, משחק ומטפס על ועם ההורה ולומד את עצמו ואת העולם. הילד גדל ובונה את עצמו ושואב מהוריו וממלא את צרכיו, הוא נתמך ונהנה מצילם המגן והסוכך של אביו ואימו. הוא מפתח תחושות של שייכות ובטחון. צמרת העץ וכתפיהם הרחבות של הוריו מאפשרות לילד לראות את האופק ולבסס הבנה כי ישנו עולם רחב וגדול, מעבר לגבולות המוכרים והבטוחים.
בגיל ההתבגרות מתחילה נפרדות ופני הנער נשואות לבני גילו. ההזדקקות להוריו ולעץ מקבלת משמעות משתנה. השורש האיתן והזיקה החזקה להורה ולביתו מאפשרת צמיחה והמתבגר נישא אל על לחייו הבוגרים.
בבגרותו הוא בונה את ביתו הפיזי והרוחני על יסודות הנטועות בילדותו.
בזקנתו "הילד" סוגר מעגל וחוזר, ביותר ממובן אחד, לבית אב ואם.
חוזר לשורשים...

העץ ההורי בקלאסיקה מקריב את עצמו לטובת הילד. הוויתור על כל חלק וחלק שלו לא משאיר בו ועבורו דבר.
בקורונה טיים, המציאות דורשת שניהיה ונהווה עבור ילדינו ספקים ,כמעט בלעדיים, של הקונקרטי ושל הרגשי רוחני כאחד. שנמלא את כל צורכיהם, כשהם מבודדים ומרוחקים מהעולם. אנחנו החוט היחיד המקשר לחיצון והמתווך של המציאות. ואת כל זה אנחנו דרשים למלא כשאיום בריאותי ,ולעיתים גם כלכלי, מרחף מעל ראשינו.

הנתינה ההורית מתגמלת ומרחיבה את העצמי.
אך כאשר היא מופיעה ללא איזון ונטולת מילוי של "האני", האישי הסוביקטיבי, זה השייך לאדם שאנחנו מעבר "לתפקיד" ההורי. היא יכולה להפוך "לזללן" אנרגיה עד כיליון העצמי.
ההקרבה ההורית כדאי וראוי שתבוא בגבולות של שמירה על ההורה, על הפרסונה שהוא. ותאפשר גם הדדיות בנתינה ואפילו קבלה. במילים אחרות, נתינה עצמית חשובה לא פחות לקיום הורי מכיל ומאפשר.
יתכן וילדינו ילמדו במודלינג שכזה, ערכים של נדיבות.
אם נשאיר גם לעצמינו, נאפשר לנו להיות...
ואילו להם, נאפשר למידה של מהי נתינה ונדיבות עצמית ואפילו חמלה עצמית.

יחסים שבין נדיבות ונתינה לבין וויתור עצמי והקרבה.
בין לכידות והתמזגות לנפרדות ועצמאות.

"והעץ היה מאושר. סוף"

20/05/2020

מכתב פתוח לבן שלי: כך תבטיח שלא תיהיה בן זוג פוגעני.

אז אני כותבת לך כעת.
בתקווה שהרשימה הזאת תלך איתך ועם ילדיך-בניך ונכדיך.
ועם חבריי הילדות שלך והחבר'ה מהגדוד והמילואים והחברים מהטיול הגדול ואלה שתשחק איתם כדורסל בימי שישי ואלה מהעבודה וערבי הפוקר...

אתה צעיר. צעיר מאוד. קטני.
ורק שנה שעברה אמרת שבנות חכמות יותר מבנים, אבל בנים חזקים יותר מבנות. והשנה בקשת שאקנה לך יומן, שתוכל לכתוב בו את שמה של הילדה שאתה מאוהב בה, "ועוד כל מיני דברים פרטיים של הלב".

אז תדע ,בני יקר, שיום יבוא ותיהיה לך חברה וזוגיות של ממש ותאהב ותיהיה נאהב.

דע:

1. רגשות- אינן האויב שלך. יש לך מטען רגשי ויכולות רגשיות מפותחות דיין וזהות לאלו של אחיותייך. תן דרור לביטוי הרגשות שלך.
תתנגד לכל ניסיון לדיכוי, סרוס, השטחה והשתקה של העולם הפנימי הרגשי שלך. תתאמן בלהביע ולווסת את רגשותייך. אל תפחד מהם. הם זה אתה. השכר הוא היכולת להנות מקרבה לעצמך ולזולתך.

2. זכור, boys will be boys- זה לא תרוץ להתנהגות מחפיצה, מקטינה, משפילה, שתלטנית. נשים חזקות לא צריכות לאיים עליך. תהנה מעוצמתן. יחד אתם זוג מנצח.

3. תקשורת- מה שלא מדובר מתנהג את עצמו. היכן שאין מילים ישנה אילמות. היכן שישנה אילמות, ישנו פוטנציאל לאלימות. דבר את עצמך.

4. אגרסיה- לכולנו ישנם חלקים תוקפניים. אל תנסה לכבוש אותם, אלא גע בהם. נסה לנקות מעליהם את שכבות הכעס, עד שתיהיה מסוגל להבחין בפגיעות ובכאב, שנמצאות, בבסיסן. לעיתים, הכעס משלא בהגנה, בפועל הוא ממגן, משריין וחוסם את היכולת לגעת ושיגעו בך.

5.אהיה גבר גבר! אדם שלם ומלא, משוחרר מהגבלות מגדריות המנתקות אותך מעצמך. פתח תחומי עניין וגילוי עצמי, נטול הגבלות סטראוטיפיות של מהו "גברי" או "נשי". להיות אותנטי, זה משחרר. לצייר, לרקוד, לשיר זה אנושי וגם ממש כיף.

6. קשיחות- אהיה קשוח. תפגין קשיחות כלפי גברים אחרים שסוטים מהדרך ונוהגים בחוסר סובלנות. אהיה קשוח מספיק לצאת נגדם.

7. תיהיה כשיר בבית- אל "תקח לך אישה ובנה לה בית..." בנה עם ויחד עם זוגתך את ביתכם שלכם. לבנות פרושו גם לכלכל, אבל לא רק. פעולות משק הבית הן גם חלק מהעניין. אהיה שותף מעורב בגידול הילדים. אתה תהנה כ"כ להיות אבא. הורות זו פריבלגיה וזכות אמיתית. תתפלא, אתה תזדקק להם, כפי שהם זקוקים לך.

8. אינטימיות- תתמסר. מקווה שתמצא בך את הנכונות להיות חשוף בפני זוגתך. זה יאפשר לך להיות קרוב וגם לה. גם בתוך זוגיות אפשר להרגיש בדידות.

9. אהיה נפרד- אוטונומי, עצמאי גם בתוך השניים. כבד את המרחב האישי והעצמי של כל אחד ממכם. באופן פרדוקסלי, דווקא המובחנות שלך מזוגתך, תאפשר זוגיות מחוברת.

10. אחרון חביב- תחגוג את הגבריות שלך! תהנה מעוצמתה ומהוורסטיליות שבה. אביך ואני נדאג שיהיו סביבך דמיות גבריות "טובות" לחיקוי.

ממני,
אמא ❤️

04/02/2019

https://secure.cardcom.solutions/e/INf/

18/01/2019

שגרה ונישואים
יחסי הציבור של שיגרה הם דיי גרועים... כשמדברים על שגרה בזוגיות, נדמה שמדובר בווריאציה למוות קליני של הקשר הזוגי.
אקח סיכון מחושב, החזיקו חזק: לשגרה יש פוטנציאל (לא תמיד ממומש...) להעניק ביטחון בתוך הקשר הזוגי.
היכולת של בני זוג לנבא התנהגות אחד של השנייה, מהווה אפקט מרגיע שמשמעותו שלווה בתוך הקשר ואפשרות להרחבת האינטימיות. בעצם, מידה מסוימת של שגרה נוסכת בנו תחושת מוגנות. הדברים מוכרים וברורים ואנו יכולים לפנות אנרגיה להעמקת הקרבה הזוגית.
בניגוד למציאות לא צפויה וחסרת עקביות, אשר בה אנו מושקעים ,לפעמים עד מעל הראש, בייצרת שקט וסדר פנימי וזוגי.
לכן כאשר אנחנו עושים "שימוש" מושכל בשגרת החיים, היא יכולה להוות בסיס יציב להתפתחות אישית וזוגית.
מתוך השגרה הידועה מראש, ניתן למצוא כוחות ופנאי להכניס ריגוש, מימוש עצמי וסיפוק. בדומה לשמיים אפורים המהווים תפאורה מושלמת להבלטת קשת בענן צבעונית ומרהיבה.
כך השגרה על גווניה האפורים יכולה להוות תמונת רקע לצבע, חידוש וריגוש שבני הזוג יכולים וכדאי שיכניסו לחייהם, בזוגיות וותיקה ונישואים ממושכים.
הביטחון שבשגרה היא תשתית יציבה לבני הזוג לעשות צעדי התפתחות משמעותיים ולצלוח משברים ביתר קלות. הרי שספינת אהבה הזוגית מעוגנת היטב ע"י הביטחון בחלוקת תפקידים, סגנון אישי ונטיות טבעיות ידועות של בני הזוג. גם מים סוערים של אתגרי החיים ,אומנם, יוצרים גלים אך לא בהכרח מאיימים להפוך את האוניה ולהטביעה. הזוג מצליח להתמודד עם הסערה, מתוך ההתנהלות המוכרת של כל אחד מהם, אשר נענת בהתאמה ע"י בן הזוג השני בסדרת תגובות שאף הן צפויות.
הקושי עולה כאשר השגרה הופכת לשעמום וריקנות וכאשר כל אחד מבני הזוג תולה את האחריות ביצירת עניין משותף וריגוש בבן הזוג השני. שם כבר, בני הזוג מסתכנים בפוטנציאל של סחרחרה זוגית מלאת האשמה ומאבקי כוח. שזה ההפך מהשקט והביטחון כתופעות לוואי רצויות של השגרה.

אז שגרה היא התשוקה החדשה? לא בדיוק. אבל היא גם לא בהכרח אחותה הסיאמית של השחיקה בזוגיות.
אפשר להגיד, שהשגרה יכולה להוות מסגרת ברורה ויציבה שתאפשר לכולנו ליצוק לתוכה התפתחות, עניין וריגוש. ניתן להתייחס אליה כשומרת הסף של תחושת הביטחון היציבות ואפילו האינטימיות הזוגית.

אילוסטרציה: אתגר 10 השנים. שנת 2009 ושנת 2019, מצא את ההבדלים.
מדגמנים הומור עצמי 😉 שובר שגרה

07/12/2018

משימת החיבור של ילד מאומץ להוריו, היא אחת הסיבות הנפוצות של זוגות מאמצים, אשר פונים לטיפול משפחתי, בתחילת דרכם ההורית.
בבסיס הפנייה עומדת השאלה האם וכיצד הילד שהופרד מהוריו בגיל מוקדם יצליח להיקשר להורה המאמץ.
ויתרה מכך, האם ההורים המאמצים שלא חוו הריון ולידה יצליחו להיקשר בצורה מלאה לתינוק?
הורות ,ביולוגית או מאמצת, בראשיתה ובוודאי בחוויה ראשונה מלווה בחששות לגבי היכולת והמסוגלות ההורית להוות דמות מיטיבה ומספקת עבור הרך הנולד/המאומץ.
להורות מאמצת ,בניגוד לביולוגית, ישנם איפיונים ייחודיים אשר "מתבלים" את תהליך ההיקשרות עם המאומץ. איפיונים אלה קשורים בנקודת המוצא אשר ממנה המאמץ והמאומץ הגיעו אל המשפחה החדשה שהם מייצרים מתוקף האימוץ.
לרוב ,אם כי לא תמיד, משפחה מאמצת בראשית חייה, יונקת ממציאות של אובדן.
אובדן של המאומץ על הוריו הביולוגים (המולידים) ואובדן של המאמצים על העדר היכולת להוליד.
ההורה ,שלעיתים, מגיע להורות המאמצת לאחר אתגרי פוריות ממושכים הכרוכים בצער רב, חש אובדן ואבל על הילד הביולוגי שלעולם לא יצליח להביא לעולם- הוא האבל על אובדן ההמשכיות הביולוגית. לעיתים, הנשים מתרגמות את אי הפוריות ככישלון של הנשיות שלהן ואף ככישלון של תכלית הקיום הנשי הטבעי. עבור הגברים תפיסת גבריותם מסתכנת בפגיעה קשה ולעיתים הם אף חשים כלא ראויים לנשותיהם. המיניות הזוגית עלולה אף היא להיפגע כתוצאה מאי הפוריות והתחושות הקשות המתלוות אליה.
באשר לילד המאומץ, גם הוא נושא עימו חוויית אובדן, אשר קשורה בהיפרדות ופרידה מהאם המולידה.
חוויה זו נצרבת כנטישה עבור המאומץ. סביבתו הראשונית והמוכרת לו, השתנתה בנסיבות האימוץ ומוטלת עליו משימה של הכרות והסתגלות לסביבה זרה וחדשה.
אך טבעי שיתעוררו אצל המאומץ תחושות של בלבול, כעס ופחד אשר יתכן ויבואו לידי ביטוי בהימנעות, חרדה ובהצפה רגשית.
המשימה המשותפת להיקשר- הורה לילד וילד להורה, נמצאת בתהליך מקביל של עיבוד האובדן וביסוס קשר חדש של אב ואם עם בנם/תם ולהיפך.
לעיתים עוצמת התחושות אשר קשורות בתקופת טרום האימוץ מפתיעות את ההורים המאמצים שמגיעים לטיפול. האומנם יתכן שברגעי האושר על ההורות אשר סוף סוף מתממשת באימוץ, יעלו ויופיעו גם תחושות של יגון ועצב?
מוזר להתייחס לתהליכים רגשיים שמתרחשים בנפשינו, אל מול דמויות לא מוכרות ונעדרות- להורה המאמץ אל מול הילד הביולוגי שלא נולד ולמאומץ הצעיר אל מול ההורה שלרוב לא מכיר ולא זוכר. וזה אכן מוזר... אך העולם הרגשי שלנו לא מושתת רק על הכאן ועכשיו, הוא ניזון ונבנה מתוך עולם חוויות והתנסויות קודמות. תאוריות התקשרות מתייחסות לכך שהקשר והחיבור של הורה וילד איננו מתחיל בעת הלידה ובמפגש הראשון עם הילוד, אלא הרבה לפני כן. ניתן להבחין בראשיתה של היקשרות בשלבים מוקדמים של הכמיהה להורות, בפנטזיה על הילד שאנו מייחלים שיהיה לנו. כבר שם אנחנו כהורים בונים את התשתית לחיבור הורה -ילד. כך גם תינוקות שרק נולדו מזהים את קולה וריחה של המולידה ובאמצעות החושים מחפשים אותה ומזדקקים לה.
ועל כן, אחד מהאתגרים ההוריים בראשית האימוץ, הוא להכיר בפגיעה בערך העצמי של הילד המאומץ כתוצאה מהנטישה ,והחלק האולי המורכב יותר, להכיר בפגיעה בערך העצמי שלהם כהורים כתוצאה מאי הפוריות.
הכרה שהיא תחילת הדרך בעיבוד של הפגיעה המשותפת, יכולה להביא לשחרור תחושות אשמה על האבל ואוורור של הפצע. ההכרה תסייע לפינוי מקום ומרחב ליצירת קשר חדש ומטיב.
שם בין הילד שלא נולד לאם שנטשה, תיוולד אמא חדשה לילד שאומץ לליבה.

25/11/2018

נוסחה להצלחה בנישואים, הלוואי והייתה אחת כזו...
ענייני רומנטיקה קשה מאוד לכמת לדף נוסחאות אחיד ומחושב.
קשה. אך מסתבר לא לגמרי בלתי אפשרי.
ג'ון גוטמן הוא כנראה החוקר הרומנטיקן המחושב ביותר בעולם.
גוטמן הוא פסיכולוג ומתמטיקאי מאוניברסיטת וושינגטון אשר הקליט וצילם אלפי זוגות בזמן שהתווכחו ועקב אחריהם במשך 30 שנה, במטרה לדעת האם הם נשארו יחד או נפרדו.
כאשר גורל הקשר כבר היה ידוע הוא בדק מה בסגנון הריב שלהם יכל לנבא את הישרדות הנישואים או את כישלונם. גוטמן הצליח לנבא בשיעור של מעל 94% דיוק את ההצלחה או הכישלון הזוגי. הוא קבע 4 פרמטרים שיש להימנע מהם במהלך ריב והם אשר יקבעו את עתיד הקשר: ביקורתיות, בוז, מגננה, קיר אטום.
זוגות אשר מגיעים לטיפול זוגי ,לעיתים, מגיעים עם הפנטזיה לקבל את דף ההוראות הנכסף ,זה שיש בידיי המטפל המלומד ובאמצעותו הם יוכלו לתקן את הקשר הזוגי ,או לכל הפחות, יוכלו לתקן את בן הזוג "האשם" במשבר.
הנוסחה של גוטמן היא הדבר הקרוב ביותר לרשימת הנחיות שכזו. לעיתים אני עושה בה שימוש בחדר הטיפולים. כאשר זוגות נחשפים לנוסחה, הם מופתעים כמה היא קלה להבנה וכמעט ברורה מאליה. הקושי מתגלה כאשר הם נוכחים לדעת כמה מאתגר לנהל מריבה על נושא נפיץ ולעמוד בארבעת הפרמטרים של גוטמן.
למעשה ,לעיתים, שם מתחיל הטיפול. כאשר הזוג מוכן להתמסר לתהליך אישי ופנימי ובבוא בזמן זוגי ומשותף בהבנת המנגנונים האוטומטיים שמופעלים אצל כל אחד מאיתנו בשעת איום וריב.
מטרת הטיפול איננה חתירה לקראת הימנעות ממריבות או הפסקתן, אלא הבנה טובה יותר של המנגנון הפנימי אשר מתרחש בתוכנו כאשר אנו חשים מותקפים. וכיצד המנגנון של בן הזוג מפעיל אותנו ,בדר"כ, באופן לא מודע וכמעט אוטומטי.
מריבות הן בלתי נמנעות ואפילו רצויות לקיום נישואים ארוכי טווח ו"טובים". אנחנו זקוקים לשחרור קיטור, הפיוס מגביר את האינטימיות.
בניגוד למקובל לחשוב, מריבות הופכות לאויב הזוגיות, לא מעצם קיומן אלא כאשר הן הופכות מזירת מאבק למלחמת חורמה. אז בסבב הבא בזירה, קחו איתכם את גוטמן.

30/10/2018

אני בת אדם של מילים. תמיד הייתי כזו.
הפנייה למקצוע העבודה סוציאלית ולעבודת המטפלת הגיעה באופן כמעט טבעי עבורי.
אנשים תמיד סיקרנו אותי. חשבתי, כמה קל לי לשוחח עם אנשים.
אז חשבתי...
טיפול בבסיסו איננו שיחה. טיפול הוא קודם כל מיומנות ההקשבה.
עם השנים זיהיתי כי מלאכת ההורות דומה ,לעיתים, יותר לטיפול מאשר למושגים שגורים כמו: חינוך או גידול ילדים. גם בהורות שלי מצאתי את האוזן כרויה ונותנת מנוחה לפה.
המילים פינו מקום גם לחיבוק, מבט, יד. גיליתי את כוחה של נוכחות, התבוננות, שהייה משותפת. את כוחו של השקט המקרב.

לכשמגיעים אלי הורים להדרכת הורים או טיפול משפחתי ,לא פעם, אני שומעת את המאמץ יתר לדבר אל הילדים (במקום עם) ולדובב אותם בחזרה. נדמה שאצל אותם הורים, רק אז נוצרת אותה תחושת סיפוק הורית "שהנה עשיתי את העבודה". אותו תשאול מוכר של שעות אחה"צ: "איך היה בגן/ביה"ס?
"מה למדת"?
כאילו רק אם נדע את פרטי היום ונתמצא בלוגיסטיקה של השגרה היומית, נוכל להרגיש במאזן המצפוני ההורי הצלחה.
הסיבות לפניות הורים לקליניקה, הם מגוונות (קושי בהשמת גבולות, מריבות בין אחים, תקשורת לקויה עם הילדים וכ'ו..)
לכאורה מדובר במגוון של סיבת שונות, אך במפגש הטיפולי ,לא פעם, מתגלה שהבקשה ההורית הסמויה או הלא מפורשת להגעתם לטיפול היא ,לעיתים קרובות, זהה: בקשה לקרבה הורית.
מסתבר שהשאיפה, הכמעט, בסיסית אלמנטרית לקשר קרוב ואינטימי עם ילדינו היא משימה לא פשוטה בעידן הפוסט מודרני ולא בכדי...
לא פעם, ההורים מופתעים לגלות שבכדי להיות קרובים לילדיהם יטיבו עם עצמם אם יתאמצו פחות. קרבה וקשר כמו מאפה שמרים טוב, זקוקים לעבודת לישה מאומצת. אבל גם לזמן תפיחה. זמן שבו קורה קסם שלא תלוי בעשייה.
באופן פרדוקסלי, להרפות ולשהות לפעמים קשה יותר מלעשות ולהיות בתנועה. החיים בעידן שלנו, למדו אותנו שלפעול, לעבוד ולזוז הופכים אותנו לבעלי ערך ונותנים תוקף ומשמעות לקיום שלנו. בעידן המדיה החברתית, לעלות פוסט ותמונה, משמע אני קיים. מה שלא תועד ופורסם הוא פחות ערך. התרגלנו לתת נראות לקיום. ואימצנו הרגלים אלה, גם בהורות הפוסט מודרנית שלנו ,שלפעמים, מקדשת את עצמה בהמון עבודה סמלית. כאילו אם רק נדע להציב גבולות ונקבל כלים, נדע לתפעל את המנגנון ההורי. וזה נכון, אנחנו נדרשים לזה. אבל לא רק.
כשאנחנו ,ההורים, מעיזים באומץ להניח "לעבודה של התפקיד" ההורי הממשמע, המטיף, המקדם, המלמד, המארגן נוכל לפנות מרחב ,ובמקום זה, לחבור לעולמם של ילדנו. שם, נוכל לגלות שבעולם של "הילד הפרטי שלי" יש שפה, נופים מנהגים. אם נכיר ונדע איך זה מרגיש לצעוד בפלנטה הזו שלהם, אז אנחנו נדע ,ואולי חשוב מזה, הם ידעו ובתקווה גם ירגישו קרובים. נראים. חשובים.

מכאן והלאה הדרך קלה יותר, להשיג איזה יעד הורי שנבחר.

30/10/2018

https://youtu.be/qpB9ruSD2Uc

היי
רוצים לדעת היכן נמצאת הקליניקה שלי?
רמז: טוק טוק

כתיבה בימוי ועריכה: איתי זבולון צילום: אייל רפאלוב עריכה נוספת: רועי כפרי שחקנים: מאיה לנדסמן, איתי זבולון, בן ריפתין סטיילינג וארט: מאשה קושל עוזר הפקה: מתן...