הדוג'ו- מרכז לקידום תיפקודים וכישורי למידה

03/10/2025

# שיחותי_עם_שירה

"יש לי ילדה שכבר חמישה מפגשים משחקת איתי שוטרים וגנבים," אמרתי לשירה. "אותו משחק. בדיוק אותו משחק."

"ספרי."

"היא תמיד השוטרת. תמיד. והיא תמיד מענישה אותי, אני הגנבת. ואחרי שאני מבקשת סליחה, היא אומרת לי 'עכשיו תגנבי שוב'."

"מעניין. ואיך את מרגישה עם זה?"

"פעם זה היה מתסכל אותי, שירה. הייתי חושבת 'מתי נעבור הלאה? מתי משהו ישתנה?' אבל עכשיו..."

"מה עכשיו?"

"עכשיו אני מחכה. כי אני יודעת שהחזרתיות הזו מסמנת שהיא מנסה לעבד משהו. משהו מעסיק אותה - וזה משפיע על איך שהיא רואה את העולם ואיך שהיא מתנהגת."

"ואיך תדעי שהיא עובדת על זה ולא תקועה?"

"במפגש השישי היא פתאום אמרה 'עכשיו אני רוצה להיות הגנבת'. רק לדקה. ואז חזרה להיות השוטרת. במפגש הבא היא הייתה גנבת לחמש דקות. ואחר כך עוד יותר."

שירה הנהנה. "היא בודקת את שני הצדדים."

"בדיוק. בהתחלה היא יכלה להחזיק רק בחלק אחד - החלק הטוב, השוטר, זה שמעניש. החלק השני, הרע, היה רק אצלי. זה נקרא פיצול - כשילד לא יכול להתמודד עם שני דברים מנוגדים בתוכו."

"ועכשיו?"

"עכשיו היא מתחילה לעשות אינטגרציה. לראות ששני החלקים יכולים להיות בה. שאפשר להיות גם השוטרת וגם הגנבת."

"ואיך תדעי מתי התהליך נגמר?"

"כשהיא תרצה לשחק משחק אחר. כשהנושא לא יטריד אותה יותר, היא פשוט תעבור הלאה."

"אז החזרה זה לא תקיעות," אמרה שירה, "זה עבודה."

"בדיוק. ואני רק צריכה להיות שם, סבלנית, לשחק איתה את אותו משחק שוב ושוב. כי זה לא אותו משחק - זה משחק שמתפתח."

#פסיכותרפיה #תהליך

28/09/2025

אנחנו לא הופכים את החיים לקלים יותר, אנחנו עוזרים להתחזק ולהתמודד.

#סנסומוטורי #טיפולרגשי #הורים #ויסותחושי #ילדים #הדוגו #הפרעתקשב #חרדהחברתית #חרדה

27/09/2025

"את נראית מהורהרת היום," אמרה שירה.

"כן, היה לי שבוע ממש מעניין," עניתי. "ומה שהכי מעניין זה שפעם הייתי מקטלגת אותו כמשעמם."

"למה משעמם?"

"כי תכלס שיחקתי המון כדורגל. שוב. שלושה ילדים שכל המפגש שיחקנו כדורגל. שלושתם התעקשו על זה. לא רצו שום דבר אחר שהדוג'ו יכול להציע."

"ואיך זה היה בעבר?"

"פעם זה היה מתסכל. חוץ מהעובדה שלשחק שלוש שעות כדורגל ברצף, בגילי, זה קשוח. בואי...- אבל נראה לי שבעיקר העובדה שכל מפגש עם הילד נראה כאילו אותו דבר. כאילו שום דבר לא קורה. והעקשנות... אולי העקשנות לא לעשות משהו אחר, היה עבורי החלק הכי קשה."

"ועכשיו?"

"עכשיו כאילו קיבלתי משקפיים חדשים. פתאום ראיתי שכל אחד מהם מדבר איתי דרך הכדורגל בצורה אחרת לגמרי."

"ספרי."

"הילד הראשון משתמש בכדורגל כעוגן - זה המקום שבו הוא בשליטה מלאה. זה עוזר לו להרגיש בטוח להיפתח אחר כך."

"והשני?"

"השני משתמש בזה כאמצעי לשמירה על מעמדו. הוא טוב בזה, הוא בטוח הרבה יותר טוב ממני. כל פעם שהוא מרגיש שהערך שלו יורד - כי לא הצליח במשחק אחר, כי לא מצא עניין במשחק אחר במרחב - הוא חוזר לכדורגל."

"ואיך זה נראה?"

"העולם נעלם. גם אני. אני הופכת להיות כלי. הוא לבד, בפסגה, מוכיח לעצמו שהוא הטוב ביותר. יכול לנוח קצת."

"והשלישי?"

"השלישי מבקש להתאמן. במשחק איתי הוא מבקש מקום בטוח שבו הוא יוכל לנצח אבל גם להפסיד - רק בלי השיפוטיות שהוא רגיל לה מהאחרים."

שירה הייתה שקטה לרגע. "אותו כדורגל, שלוש שפות שונות."

"בדיוק. ואת יודעת מה הכי מעניין? שאף ילד לא יכול לומר לי ולעצמו, במילים, מה הוא צריך. המשחק מהווה את המילים שלו."

"ואת? מה התפקיד שלך?"

"להקשיב לשפה הזאת. לראות, לתרגם לשנינו את המצב. ואז אולי נוכל לבדוק אופציות נוספות. כאלה שיעשו לו ולסביבה שלו טוב."

"אז מה בעצם השתנה אצלך השבוע?"

"שהבנתי שהמשחק זה לא הבעיה שצריך לפתור - זה השפה שצריך להבין. מה שנראה כמו עקשנות זה בעצם עקביות בתקשורת."

---

פעם חשבתי שילד עקשן זה ילד שלא משתף פעולה. היום אני יודעת שזה ילד שמדבר בשפה שאני עדיין לא למדתי.

איזה 'כדורגל' יש לילדים שלכם? מה הדבר שהם חוזרים אליו שוב ושוב, ואולי מנסה לומר לכם משהו?

#פסיכותרפיה #הקשבה

26/09/2025

"את שומעת, נעה אמרה משהו השבוע שלא עוזב אותי," אמרתי לשירה בזמן שהתיישבתי על הספה המוכרת. "על ההבדל בין מיומנויות חברתיות לנוחות חברתית."

"מעניין. ספרי."

"היא אמרה שקבוצות למיומנויות חברתיות יש המון, אבל אף אחת מהן לא מציעה נוחות. הן מציעות מיומנויות, למידה, חוקים כלליים וחברתיות. אבל אנחנו מציעות נוחות."

"ואיך זה נשמע לך?"

"זה פתאום הבהיר לי משהו עמוק על מה שאני עושה בטיפול," אמרתי בהתרגשות. "שאנחנו לא מנסות לשנות, לנרמל, לחנך. אנחנו נותנות מקום."

שירה הנהנה. "תמשיכי."

"תבואו עם הסירבול הגופני, עם הדיסלקציה, עם המוח האוטיסטי, עם העייפות - וקודם כל נרצה שתרגישו נוח. זה כל כך אחר מלנסות ללמד איך להיות חברתיים."

"ואיך יוצרים את הנוחות הזאת?"

"זה מה שמרתק אותי, שירה. יש חוק אחד בלבד - להגיע ל-12 מפגשים. זו המחוייבות שיוצרת הדדיות. כל השאר זה חוקים שמתגבשים בינינו, שהמטרה שלהם ליצור קבוצה שבה כולנו מרגישים בטוחים."

"נשמע מוכר?"

"כן! זה בדיוק מה שקורה בחדר הטיפולים. אנחנו לא מביאים מערכת חוקים מוכנה. אנחנו יוצרים יחד מרחב שבו הילד מרגיש בטוח להיות עצמו."

"ומה עוד למדת מנועה?"

"שיש כל מיני סוגי תקשורת, והם לא חייבים לדבר אם הם לא רוצים. לפני ש'נלמד' את התקשורת שלנו, אנחנו מנסות להבין את השפה שלהם."

שירה חייכה. "זה לוקח אותך למקום מוכר?"

"לגמרי. זה מחזיר אותי לזה שעליו דיברנו בפעם הקודמת - שאני לא פה כדי לחנך. אני פה כדי להיות עדה לכוחות שיש בתוכם. כדי שבבוא העת הם יצאו לדרכם זקופים ובטוחים."

---

לפעמים המילה הנכונה יכולה להבהיר הכל. נוחות. לא מיומנויות - נוחות.

איך זה נשמע לכם? מתי הרגשתם בפעם האחרונה באמת נוח לא להיות מושלמים?

#פסיכותרפיה #קבלה

24/09/2025

24/09/2025

זה לא נכון לשים גבול לילדים שלכם.

כי המשפט הנכון יהיה: הורים צריכים להגדיר מהם הגבולות *שלהם* ושל המשפחה שהקימו.

הסבר:
תראו גבולות זה דבר מסובך כשזה מגיע לערכים.

יש שני סוגי גבולות.
של בטיחות ושל ערכים.

בטיחות וזה קל.

למה קל? כי אנחנו רואים את הסכנה המידית לילד. ואז לא רק שהמחאה של הילד לא משפיעה עלינו, אנחנו אפילו מקבלים בוסט של אדרנלין על כך שהצלנו אותו.

כשזה מגיע לגבולות שנובעים מערכים...
ממממ... פתאום זה כבר הרבה יותר קשה.

אולי בגלל שאנחנו לא בטוחים ב 100% שהערך הזה שווה שנתעקש עליו. אולי בגלל שאנחנו לא חושבים שיש פה סכנה אמיתית. ואז, גם לא קיבלנו כפיים, וגם חטפנו על הראש.

אז לפני שאתם ממהרים לשים גבולות לילד. תבדקו קודם מה הגבול *שלכם*. למה חשוב *לכם* שהילד שלכם יתנהג בצורה מסוימת.
(ממליצה על טכניקת ה "שלוש למה". שואלים למה 3 פעמים על התשובות שנתתם)

אח"כ תבדקו עם הבן/בת זוג. זה חלק סופר חשוב.

ואח"כ תחליטו מה תהיה התוצאה (=התגובה שלכם) עם הגבול *שלכם* ייחצה.

-----
ספוילר: הרבה יותר קשה ליישום בשטח מלכתוב בפוסט.

ספוילר 2: שווה לנסות (במיוחד כשכבר ניסיתם כמה פעמים להסביר, בטוב ברע, ואתם לא רואים תוצאות.)

19/09/2025

19/09/2025

"שירה, קראתי השבוע סיפור שהעלה לי חיוך ובו זמנית הכה בי כמו ברק," אמרתי לה. "על ילדה שאיחרה הביתה."

"ספרי."

"ילדה חזרה מבית הספר מאוחר, והאמא הייתה מודאגת. אחרי שגערה בה, שאלה למה איחרה. הילדה ענתה שבדרך פגשה חברה שבכתה כי הבובה האהובה עליה אבדה."

"ואז?"

"ואז האמא שאלה: 'אז עזרת לה לחפש את הבובה?' והילדה ענתה: 'לא אמא, עזרתי לה לבכות'."

שירה הייתה שקטה.

"'עזרתי לה לבכות'," חזרתי על המילים. "זה אולי המשפט הכי יפה שיש על מה זה אומר להיות שם בשביל מישהו."

"למה זה כל כך נגע לך?"

"כי זה בדיוק מה שאני לומדת השנה בטיפול. שלא תמיד צריך לתקן, לפתור, למצוא פתרונות. לפעמים התפקיד שלנו זה פשוט להיות נוכחים בכאב של האחר."

"הילדה הזאת ידעה משהו שהרבה מבוגרים עדיין לומדים."

"נכון. שלפעמים הנוכחות החמה שלנו זה בדיוק מה שמישהו צריך. לא עצות, לא פתרונות - פשוט מישהו שיהיה שם איתו ברגע הכואב."

ועכשיו, לקראת ראש השנה, אני חושבת על ההחלטות שלי לשנה החדשה. ואולי בשנה הבאה, במקום להחליט להיות יותר טובה, יותר מושלמת, יותר מסודרת - אני אחליט להיות יותר כמו הילדה הזאת.

יותר מהצד שעוזר לבכות.
פחות מהצד שרץ לתקן.

"יש משהו כל כך יפה בלהיות נוכחת," אמרתי לשירה.

"נכון," היא הסכימה. "זה אחד הדברים הכי יפים שאפשר לתת למישהו."

---

מה ההחלטה שלכם לשנה הבאה? להיות יותר מהצד ש"עוזר לבכות" או מהצד שרץ לפתור?

שנה טובה ומתוקה ❤️

#פסיכותרפיה #נוכחות

12/09/2025

"זהו, אחרי השנה הזאת, שעברתי, החלטתי שאני מפסיקה לחנך."

"מה זאת אומרת?" הקול של שירה הדהד בראשי. זה קטע, הקול הזה. שירה היא המדריכה שלי - בשפה המקצועית זה נקרא סופרוויזן. ואני מוצאת את עצמי מדברת איתה גם מחוץ לשעות ההדרכה. בראש.

"זאת אומרת," אני מושכת את האותיות האחרונות כדי לנסח טוב יותר את מה שאני רוצה לומר, "שאחרי שנה א' בלימודי הפסיכותרפיה אני רואה את תפקידי כמטפלת בזוית קצת אחרת."

"תמשיכי."

"ב-10 השנים האחרונות אני נעה על הרצף הזה של הוראה, חינוך וטיפול. וזה היה מסע מרתק - למדתי המון וגם לימדתי המון."

"נכון. ו...?"

"והשנה, כאילו נתנו לי את הגלולה הכחולה ואני רואה את חדר הטיפולים אחרת. במשך שנה נתתי לעצמי להתפרק למרכיבים שהיו בי, להוסיף את מה שלמדתי, ואני רואה איך נוצרת יפה חדשה-ישנה, שנכנסת אחרת לחדר הטיפול."

"מרגש," שירה שבראש ממשיכה, "עדיין לא הבנתי מה השתנה ואיך זה קשור לחינוך."

"תראי, עד עכשיו התחברתי מאוד לזרם ההתנהגותי. אני מגיעה לכיתה או לחדר הטיפולים עם אג'נדה. אני שם עם ארגז הכלים שלי, עטוף בעקרונות. האמנתי שהתפקיד שלי זה לבדוק יחד עם הילד מה מהכלים שלי יעזרו לו, יקדמו אותו, יעצימו. והוא יוכל להפנים בצורה טובה את הערכים של סביבתו, לעזור לו לסנן את הקולות ולזקק את אלה שמייטיבים איתו, עד שההשתלבות תהיה עזו שתפחית את הקושי שלו ושל סביבתו."

"והיום?"

"והיום," אני שוב מושכת את המילה כדי להצליח לדייק, "אני רואה בטיפול תהליך שבו המטפל מאפשר לאחר למצוא את הדרך שלו, לחיות בשלום עם הדיסוננס בחייו. הילד שמגיע אלי מגיע עם משהו לא פתור, חרדה, כאב. ותפקידי לייצר לו מקום להתמודד, להתעמת, ולמצוא את הדרך שלו (!) להשלים עם הדיסוננס הזה."

"יותר מזה," אני מתלהבת, "היום אני מאמינה שהוא יכול לבד. הוא יודע - גם כשהוא לא יודע את זה. בסוף יימצא פיתרון בין אם זה "להשלים עם..." או "לשנות את..." או "למסגר אחאת".
הפלסטר הרי לא מצמיח את העור על הפצע. העור צומח לבד. אבל הפלסטר מונע מהלכלוך להפריע. בתיאור הזה, אני הפלסטר"

"מעניין," השירה שבראש מהנהנת, "נשמע שעשית חתיכת דרך השנה."

"לגמרי," אני מסכימה.

---

זה הפוסט הראשון בסדרה "שיחותי עם שירה". כי גיליתי השנה שהשיחות הכי חשובות שלי הן אלה שאני מנהלת עם עצמי, עם המדריכה שלי, עם הקולות בראש שעוזרים לי להבין מי אני כמטפלת.

מתי הרגשתם בפעם האחרונה שמישהו באמת האמין בכם - לא רק רצה לעזור לכם?

#פסיכותרפיה