27/09/2025
סדרת איראן פוסט 19
הלב שלי דפק עד שהשמיכה רעדה
אחי הגדול מאיר תמיד שמר עלי, הוא גדול ממני ב 3 שנים.
בילדות שלנו היינו רבים המון,
הוא היה מציק לי, היינו רבים ומרביצים, מתרגזים, טורקים דלתות עושים ברוגז ושולם כל פעם מחדש, אבל תמיד ברגעי האמת, ברגעים החשובים דאגנו מאוד אחד לשנייה.
כשעליתי לתיכון אורט שפירא, אחי מאיר למד שם בכיתה יג'
היינו נפגשים בהפסקות והיחסים בינינו הפכו קרובים יותר
יותר היינו ב"שולם" ופחות ב"ברוגז",
ככה הוא גם הכיר את החברה שלו שהפכה לאשתו עד היום (אבל זה לפוסט אחר).
המפגשים שלנו עם החברים היו בהפסקות בכיכרות העגולות בבית הספר,
שם היינו נפגשות ומתעדכנות, מי יוצא עם מי, משקיפות על החתיכים של השכבה, ריכולים וכו', זה היה האינסטגרם שלנו.
בבית שלי תמיד שמרו עלי מאוד,
ההורים שלי דאגו מאוד שנהייה בסביבת חברים טובים,
עישון ושתייה היו מחוץ לתחום בצורה ברורה וחד משמעית,
לא הרשו לי לצאת עד מאוחר,
תמיד הייתי מתרגזת שאני צריכה לחזור מוקדם
הנחו אותי תמיד לשתות מפחית סגורה ולא מכוס כדי שלא ישימו לי משה במשקה,
בימי שישי יכולתי לצאת רק אחרי שהייתה מסתיימת ארוחת העבר המשפחתית,
לא הרשו לי ללבוש לבוש חשוף
וגם להתאפר הרשו לי ממש בקטנה
והכי חשוב היה שנצא עם בני זוג שהם "בני אדם" "אנשים טובים"
אלו היו המוקדים הערכיים החשובים ביותר.
באחד מהמפגשים בכיכרות של אורט חברה הכירה לי בחור נחמד, די חתיך.
ויחד עם זאת ידעתי היטב שהוא לא עובר במסננת של המשפחה שלי,
הוא היה בסטנדרטים של המשפחה שלי סוג של "עבריין",
גיל ההתבגרות והסקרנות השפיעו גם עלי
וקבענו לצאת לקפה לונדון (לא בטוחה שזה השם) זה היה הקפה החדש שנפתח בכפר סבא אחרי קפולסקי (איפה שהיום פיצה האט).
התלהבנו, עמדנו בתור ל"קבל שולחן"
איך שישבנו והזמנו את משולש העוגה מהוויטרינה של העוגות
נכנס אחי מאיר עם החברה שלו, התבונן בי, מבט קודר, הסתובב והלך.
"נתפסתי",
מאותו רגע אני לא זוכרת כלום מהשיחה עם אותו בחור.
אני רק זוכרת שהגעתי הביתה, מפוחדת מאוד ומיד נכנסתי למיטה.
כמה דקות אחרי שמעתי את מאיר אחי נכנס הביתה,
זוכרת את הצעדים המהירים שלו לחדר של ההורים שלי,
אפשר היה להרגיש את העצבים בקצב הצעדים.
הוא העיר את ההורים שלי ואמר להם " קומו תראו עם מי הבת שלכם מסתובבת", אז רציתי להרוג אותו, למרות שידעתי שהוא צודק.
הייתי ערה, עצמתי עיניים כאילו אני ישנה,
שמעתי את השיחה שלהם
אימא שלי מיד הרגיע אותם ואמרה שהיא תדבר איתי בבוקר,
היא בקשה לקבל את הפרטים המלאים כדי לוודא שאכן אני ישבתי באותו שולחן עם אותו בחור.
זוכרת את הלב שלי פועם ומרטיט את השמיכה,
ידעתי שחציתי את הגבול,
בבוקר כשקמתי ללכת לבית הספר, אמא שלי תפסה אותי לשיחה במטבח,
4 עיניים
שקרים לא היו מקובלים אצלנו בבית,
וכמובן שאמרתי את האמת כולה, שהכירו בינינו ושיצאנו פעם ראשונה.
קיבלתי הסבר מפורט למה אני לא נפגשת אתו יותר,
כמובן שהיה שם את כבוד המשפחה ו"מה יגידו השכנים",
אבל הייתה שם דאגה אמיתית וגם פחד
הם דאגו לנו, לחיים שלנו, לעתיד שלנו כל הזמן.
התנצלתי, נרגעתי והלכתי לבית הספר,
חזרתי לכיכר שלנו בבית הספר וסיימתי את הסיפור.
הייתה לי אז הקלה, לשחרר את זה, זה היה העמוד שדרה שלי,
ההבנה הזו שיש גבולות הייתה עבורי כוח, סוג של גיבוי למול הלחץ החברתי.
אחי מאיר תמיד שמר עלי,
גם כשהייתי גדולה יותר ויצאתי לדייטים תמיד הוא היה בסביבה,
זוכרת ימים שהוא היה גם עוקב אחרי עם הרכב,
כשהייתי בצבא הוא היא מגיע להביא לי בימי שישי אוכל של הבית
לאורך כל הילדות שלנו היו לנו חוקים וגבולות ברורים
והיו גם ערכים ופתגמים ששמענו כל הזמן
הם היו המצפן שלנו בחיים ולאורם גדלנו
"כבד את אביך ואת אימך"
"אהבת לרעך כמוך"
מוסר עבודה ואהבת הארץ
ובעיקר בעיקר, דרשו מאתנו להיות בני אדם,
דרך ארץ קדמה לתורה.
היום אני מודה להם על זה שהם ראו רחוק את מה שאני לא ראיתי במציאות שלי כמתבגרת, כעסתי והתרגזתי בדיוק כמו בני הנוער היום ( אולי קצת פחות), אבל הם היו שם יציבים מאוד ונוכחים מאוד, ככה הם הראו לי את הדרך לחיים.
