29/09/2025
החברה' בתמונה אולי נראים לכם כמו בובות יד... אבל הם הרבה הרבה יותר מזה.
העבודה שלי דורשת גמישות ויצירתיות. אני יכולה לתכנן טיפול מא' ועד ת'. אבל אם הילד יגיע במצב רוח של חוסר שיתוף פעולה, או עם תכנון אחר משלו למפגש... זה פשוט לא יקרה.
אז אני שומרת לי טוב טוב את מטרות הטיפול בראש ומנסה (בזמן אמת!) להבין איך אני עובדת עליהן עם אמצעים שונים לגמרי ממה שתכננתי. בדרך כזו שתגרום לילד להרגיש שהוא זה שהוביל את הטיפול, הבחירה היתה אצלו והוא "רק שיחק" 🙂
לפעמים, אני מתכננת משהו ונתקלת בהתנגדות.
אני שומעת הרבה "אני לא יודע", "אני לא יכול" ו-"אני לא אצליח".
וזו החוויה של הילד. הוא לא מתחמק. הוא באמת חושש להכשל ומעדיף לשחק במשהו אחר, כמו הבובות החמודות האלו.
במקום להלחם בהתנגדות, אני מזכירה לו שפעם הוא לא ידע לדבר, הוא גם לא ידע ללכת ובטח לא נולד וישר ידע לכתוב את השם שלו. ושאת כל הדברים האלו הוא יודע עכשיו, כי ניסה שוב ושוב עד שהצליח.
ואז אני מציעה לו ללמד את הבובות לכתוב את השם שלהן (כי הוא מכיר כבר את כל האותיות!), לגזור עיגול (כי הוא עושה את זה ממש טוב), לעבור במסלול מכשולים (כי הוא יודע לתכנן הרבה יותר טוב מהן) או כל דבר אחר שעליו רציתי לעבוד..
ואתם יודעים מה?
זה עובד! וזה גם מכניס אותנו לאוירה אחרת ומכאן הדרך לפעילות שהוא שלל קודם.. קצרה ממש. כי כשיש מישהו שאתה "אחראי" ללמד אותו, זה מעורר מוטיבציה.
בגלל זה אני גם מקפידה לתת לילדים הזדמנויות ללמד אותי: את השמות של הכלבים מיחידת החילוץ (יש לי באג... לא מצליחה לזכור מעבר לסקיי ורוקי, מי זה מי), איך לצייר חתול או ליצור מר גמיש מבלון (ולמלא לי את החדר בחול או קמח 😂).
גם צעירים יכולים ללמד גדולים.
