02/01/2022
שינויים והתפתחויות בתוך העשייה המקצועית הם דבר הנמצא בהתהוות כל העת.
גם כשאנחנו לכאורה נמצאים תחת כותרת כזו או אחרת האופן שבו אנחנו תופסים את התפקיד ומביאים את עצמינו לכדי ביטוי במסגרתו משתנה ללא הרף.
לא פעם אנחנו נמצאים במרדף אחרי טייטל כזה או אחר שיפרוס עלינו את חסותו ויספר לנו ולסביבה מי אנחנו ומה ערכינו.
זוכרת את עצמי כמלשב"ית צעירה שגמלה בליבה ההחלטה להפוך להיות מש"קית ת"ש, אף טייטל אחר לא הצליח לשאת חן בעיני. ולא יכולתי לחשוב על משהו שיגדיר אותי טוב יותר משרוך סגול שיספר לכולם כמה אני אמפתית, דואגת לאחר ועסוקה בלסייע....
אחרי חצי שנה בתפקיד, שהשרוך מעטר את זרועי, ואת הווייתי, נוכחתי לדעת שבפועל מרבית הימים שלי עוברים עם עיסוק בטופסולוגיה, בריצות בין הפיקוד, לשלישות לאוגדה. ואת החיילים שעלו לקווים כמעט ולא פגשתי. הרצון היות חלק, ללוות ובעיקר הרצון בקשר בין אישי משמעותי- כל אלו נעדרו כמעט כליל מהעשייה.
ואז בתעוזה ששמורה לצעירים, או בחוצפה ועזות מצח (תלוי את מי שואלים....) באתי בדרישה לפסול מקצוע. המערכת כמערכת התרעמה. הסביבה הרימה גבה... האם זה כי אני לא טובה מספיק? האם זה גדול עלי? הרי מי עושה דבר כזה?
אבל לי הייתה תכנית.
אני רציתי להפוך להיות פקידה פלוגתית. כן כן... זו שכל מה שמעטר אותה הם ג'ינגלים מחפיצים שגדוד שלהם היה שר בכל רועם, בליווי קולות הולמים של תיפוף כוסות הפלסטיק על השולחן. בכל פעם שאספתי מספיק אומץ כדי להיכנס לחדר האוכל זכיתי לשמוע מאות גברים צעירים צורחים "המשקית תש, יש לה אופנוע, וכשהיא עולה עליו רואים לה את המנוע".
למרות המעטפת המפוקפקת, את הימים שלי ביליתי *עם* האנשים. הייתי בתורנות סיורי לילה בחודש הראשון של הטירונות, כדי לאתר את מי שמחשבות של ייאוש, ואובדנות באו לבקרו, ליוויתי את הצמיחה שלהם, ישבתי לדבר איתם, הייתי איתם בשטח, הכרתי את שמות החברות שלהם, ואת הקשיים שהתמודדו איתם בבית, ויכולתי להיות כל הדברים שחיפשתי באותו שרוך נכסף ולא התממשו.
שנים אחרי כן רדפתי אחרי חלומי להיות פסיכולוגית תעסוקתית. חלום שהושג בעבודה רבה וקשה והיו לו מחירים רבים. תוך כדי התהוותו והפיכתו למציאות, גיליתי שהקשר בין אדם ועבודה לא מפסיק לעניין ולהעסיק אותי, אבל גם גיליתי שעם הזמן הוא הפך לחלק אחד בפאזל הגדול. תהליכי הטיפול הלכו והתרחבו, וכך גם אני. מתהליכים קצרי מועד, מצאתי עצמי עוברת לתהליכים שהזמן הוא לא בהכרח חלק מההגדרה שלהם, הסוגיות התרחבו הרבה מעבר לשאלה התעסוקתית (תמיד בהתאם לרצון המטופל, בהסכמתו, ובהתאם לכלים שהיו בראשותי). ואני גיליתי שיותר משאני מטפלת תעסוקתית, אני מטפלת.
ההבנה הזו ומאות שעות טיפול עם א.נשים, שלחו אותי להרחיב את עולם הידע והכלים שלי פעם נוספת. הפעם בתחומי הפסיכותרפיה הקוגניטיבית התנהגותית.
ועל אף שלא מדובר בחדשות עדכניות, הרגשתי שנכון להוסיף לשרוך הישן את השרוך החדש, מבלי להתחייב שהוא האחרון בשרשרת ההתפתחותית. ומבלי לחשוב שהוא מספר את כל הסיפור שלי.
אז פותחת את השנה עם אקט סימבולי. משנה את שם הדף, כדי שימצא יותר חן בעיני ויהיה מדוייק יותר לכאן ועכשיו,
לפחות עד הפעם הבאה שהמציאות תאותת שהגיע הזמן לעדכן את הטייטל.
שנה של תנועה והתפתחות לכולנו
💛
Naama Porat
