11/11/2025
איך בונים ביטחון עצמי אצל ילדים , דרך מפגש אמיתי עם בעלי חיים במשק חי טיפולית
כולנו רוצים ילדים עם ביטחון עצמי.
אבל ביטחון לא נבנה מהצלחות גדולות אלא מהדרך מהתנסויות ומההתמודדות.
מהרגעים הקטנים שבהם הילד מרגיש:
“אני יכול. אני חשוב. אני מצליח צעד־אחרי־צעד.”
ופה נכנס הקסם של משק חי טיפולי.
במשק חי הדרך נגלית לעיני הילד בצורה הכי טבעית
במפגש עם בעלי חיים אין ציונים, אין מבחנים, אין נכון או לא נכון.
יש מציאות פשוטה: בעל חיים שנושם, מריח, מתקרב או מתרחק…
וילד שלומד להיות קשוב לעצמו ולשני. וזה בדיוק המקום שבו הביטחון נבנה:
דרך תנועה עדינה - כשהילד מושיט יד לארנבת… ואז עוד קצת.
הוא מגלה שהגוף שלו מסוגל להירגע, להוביל, להקשיב ליצור קשר לא מילולי.
דרך סבלנות - צב קטן שמתקדם בקצב של צב…
אנחנו מגלים שגם בקצב איטי עדיין מתקדמים.
דרך אחריות - ילד שמאכיל את בעל חיים, מחליף מים , מנקה כלוב, מרגיש שהוא משמעותי, שהוא מסוגל להשפיע. שאפשר לסמוך עליו.
דרך חוויה של “יש לי מקום”
בעל חיים לא שואל אם אתה הילד הכי מוצלח, הכי מהיר או הכי דעתן.
הוא מגיב לנוכחות. וזו חוויה שמלמדת את הילד:
הערך שלי לא תלוי בביצועים , אלא בקשר שאני יוצר.
במשק חי אנחנו מחזקים את הדרך לא את התוצאה
במקום:
“איזה אלוף! הצלחת ללטף את התיש בלי לפחד"
אנחנו אומרים:
“איזו עדינות הייתה לך כשהתקרבת אליו.”
“שמת לב שעשית צעד לאחור ואז שוב התקדמת? זה אומץ.”
“ראיתי איך לקחת נשימה כדי להירגע ולא לרוץ, זה ממש עזר לו לבטוח בך.”
ואז הילד לומד:
הערך שלי נמצא במאמץ, ברגש, בהקשבה, בניסיון - לא בתוצאה.
וזה בדיוק מה שבונה ביטחון אמיתי.
המפגש עם הקושי והזכות להיות אמיתי.
ילד שמפחד מגדי, נרתע מחולדה או מתבייש ללטף תרנגולת לומד במשק משהו שמעט מאוד מקומות מאפשרים: מותר לפחד, מותר להתלבט, מותר לעצור.
אבל גם מותר להתקרב בקצב שלך. מותר לבקש עזרה. ומותר להצליח צעד קטן ולחגוג אותו.
זה ביטחון שצומח מבפנים, לא מבחוץ.
בסוף מהחוויות שלי במשק, גם בפעילויות חינוכיות וגם טיפוליות, מרגש לראות איך משק חי הוא ממש מרחב שמגדל בני אדם.
כי כשהילד לומד להרגיע ארנבת לחוצה, הוא לומד להרגיע גם את עצמו.
כשהוא מתאמן על סבלנות מול צב, הוא מפתח יכולת להמתין ולהתמודד.
כשהוא רואה כמה עדינות צריך כדי לגעת ביצור קטן, הוא מגלה עד כמה רכות יש בו.
המשק החי לא “מלמד” ביטחון עצמי.
הוא מגלה אותו לילד דרך קשר, דרך מגע, דרך רגעים פשוטים ועמוקים.
ואז מגיע החלק הכי חשוב: המשכיות בבית!!!!!
הרבה הורים חושבים שהקסם קורה במשק , וזה נכון.
אבל מה שבונה ביטחון אמיתי וממשיך לצמוח לאורך זמן זו הדרך שבה מדברים בבית.
איך מגיבים לרגעי קושי, ומה הילד רואה מהדוגמא האישית של ההורים.
אז מה ההורה יכול לעשות בבית כדי להמשיך את מה שהתחיל במשק?
- לדבר כמו שאנחנו מדברים במשק, על הדרך, לא על התוצאה
במקום:
“איזה תותח! הצלחת!”
להגיד:
“ראיתי שניסית שוב. זה היה לך חשוב.”
- לתת מקום לרגשות, גם הלא נוחים. אם הילד למד במשק שמותר לפחד מארנבת חדשה או מגדי קולני, בבית חשוב לשמר את אותו מרחב:
“זה בסדר שקשה לך. אני איתך. ננסה ביחד.”
- להראות דוגמה אישית של סבלנות והתמודדות.
ילדים לומדים לא מהדיבורים , מההתבוננות. כשהורה מתמודד, נושם, מווסת, משוחח ולא עונה באיפולסיביות חסרת סבלנות, הילד סופג ביטחון דרך המודל.
- חזרה על שפה קבועה
משפטים קצרים שהילד שומע גם במשק:
• “צעד קטן זה גם צעד.”
• “מותר לעצור. לנשום"
• “אני רואה את המאמץ שלך.”
משיגים בבית את אותה תחושת רצף ויציבות.
רצף בין משק חי לבית, זו האחריות ההורית שמגדלת ביטחון אמיתי
אנחנו במשק עובדים על הנחת יסודות:
קשר, חוויה, ויסות, הצלחות קטנות, מפגש רגשי בטוח.
אבל ביטחון יציב וצומח נבנה בבית. במבט של ההורים, בשיחה היומיומית, ובדוגמא שהילד רואה בכל יום. ילד שחווה את אותה שפה, אותו מסר, גם עם הארנבת וגם ליד שולחן האוכל , מפתח ביטחון שלא תלוי בתוצאה,
אלא בשייכות, בחיבור ובאהבה שהוא מרגיש סביבו.
וכך משק חי הופך להיות לא רק טיפול אלא בסיס לחיים שלמים של ביטחון עצמי.
דקה אחת של חיבוק לעז קטנה, שתי דקות של סבלנות מול צב, ושיחה אחת בבית שמחברת את הכול יוצרות עולמות שלמים אצל ילד קטן.
כדי להמשיך ליצור מרחב טיפולי איכותי, אנחנו מרחיבים ומשפצים את המשק,
ומקפידים גם על חוויה בטוחה ומעצימה ושגם משפחות שהיכולת הכלכלית שלהן מוגבלת לא יישארו בחוץ.
אם הפוסט נגע בכם,
נשמח שתהיו חלק ממה שאנחנו בונים כאן ב חיבוק חי עמותה לטיפול וחינוך בעזרת בעלי חיים
מרחב של חוסן, ביטחון ורגעים קטנים של ריפוי.
זו לא רק תרומה . זו שותפות. תודה.
לתרומה מוזמנים להכנס ללינק התגובה הראשונה.
