נפש על ארבע

נפש על ארבע טיפול וסיוע בעזרת בעלי חיים. הפעלות וחוויות מעולם החי.

תלמה תומסון מטפלת בסיוע בעלי חיים.
ומעבירה סדנאות חוויתיות לקבוצות ילדים ומבוגרים בדרך השמאנית על ובעזרת בעלי חיים.

11/11/2025

כשאין גבול ברור הלב מתמלא רעש...

יש משהו שאני פוגשת הרבה אצל ילדים צעירים, במיוחד בגילאי הגן:
הם לא “עושים דווקא”, הם לא “נלחמים”, והם ממש לא “מפעילים מניפולציה”.
הם מוצפים.
רגשית, חושית, התפתחותית.
וכשיש הצפה, כל הגבולות הפנימיים מתחילים להתערבב.
התוצאה יכולה להיות התפרצויות, בכי, דרישות בלתי-פוסקות, עקשנות שמתישה את כולם.

אבל חשוב להבין משהו עדין:
הצפה רגשית וקשיי ויסות לא עומדים לבד.
הם כמעט תמיד רוקדים יחד עם דבר נוסף,
גבולות שנמסים בבית.

לא כי ההורים לא יודעים להיות הורים.
אלא כי הם עייפים, אוהבים, אכפתיים, רוצים שקט,
ומנסים “להימנע מעוד מלחמה קטנה”.
וכשהילד מתעקש , בסוף מתרצים.
והילד לומד מסר אחד:
“אם אמשיך עוד קצת, עוד טיפונת , אקבל מה שאני רוצה.”

הבעיה?
המערכת הפנימית שלו לא לומדת את הדרך אל הרוגע.
היא לומדת שהעולם חסר גבולות, ולכן
הוא צריך להתאמץ יותר, לדרוש יותר, לצעוק יותר.

וזה מעייף , אותו ואתכם.

במשק החי זה כל כך ברור:
עז שלא רוצה מגע , מתרחקים ממנה.
חולדה שמרגישה מוצפת ,מקבלת מסתור.
כלב שצריך מרחב, מקבל אותו.
וזה קורה כי הגבול ברור, קבוע, צפוי.

כשילד חי בעולם עם גבול משתנה ,
יום אחד “לא”, יום אחר “טוב נו…” ,
הוא מאבד ביטחון.
וזה מתבטא כהתפרצות, כעקשנות, כבלבול רגשי.

הגבול שההורה מציב , הוא זה שבונה את הוויסות הרגשי של הילד.
ללא גבול יציב , אין קרקע לויסות.
אז מה עושים כשילד “לא מקבל גבולות”?

1️⃣ נשארים יציבים גם כשהוא לא רגוע
הגבול לא אמור “לעבוד מיד”.
הוא נבחן ביכולת שלכם להישאר ברורים גם כשהוא מתנגד.
לפעמים נדרשות 3–5 חזרות עד שהמוח שלו מפנים שהמבוגר מחזיק.

2️⃣ מפרידים בין רגש לבין פעולה
“אתה יכול לכעוס, זה באמת מאכזב.”
אבל ההחלטה לא משתנה.
“היום אבא לוקח לגן.”
"אנחנו לא מרימים ידים בבית שלנו"
“היום אין חברים.”
מותר להרגיש הכל
הגבול נשאר יציב.

3️⃣ טקס מעבר קצר מצמצם כמעט חצי מהדרמה
“עוד 3 דקות אנחנו נכנסים להתקלח.”
“אחרי המקלחת אמא תיתן חיבוק, ואז אבא יישב לידך.”
“היום אין חברים, אבל נקרא יחד סיפור לפני שינה.”
הכנה = רוגע.

4️⃣ לא מתבלבלים מהצעקות.
הן לא סימן שהגבול לא טוב.
הן סימן שהילד בודק:
“מי המחליט? מי מחזיק אותי?”
כשאתם נשארים, הוא נרגע מהר יותר ממה שנדמה.

5️⃣ זוכרים: זה לא מאבק כוח , זה מאבק על ביטחון.
הילד לא נלחם כדי “לנצח”, גם אם הוא אומר את זה,
הוא נלחם כי הוא מחפש מבוגר יציב שמראה לו:
“אני כאן, ואני שומר על הסדר.”
וכשהמסר ברור , המאבק נעלם.

איך בונים ביטחון עצמי אצל ילדים , דרך מפגש אמיתי עם בעלי חיים במשק חי טיפוליתכולנו רוצים ילדים עם ביטחון עצמי.אבל ביטחון...
11/11/2025

איך בונים ביטחון עצמי אצל ילדים , דרך מפגש אמיתי עם בעלי חיים במשק חי טיפולית
כולנו רוצים ילדים עם ביטחון עצמי.
אבל ביטחון לא נבנה מהצלחות גדולות אלא מהדרך מהתנסויות ומההתמודדות.
מהרגעים הקטנים שבהם הילד מרגיש:
“אני יכול. אני חשוב. אני מצליח צעד־אחרי־צעד.”
ופה נכנס הקסם של משק חי טיפולי.
במשק חי הדרך נגלית לעיני הילד בצורה הכי טבעית
במפגש עם בעלי חיים אין ציונים, אין מבחנים, אין נכון או לא נכון.
יש מציאות פשוטה: בעל חיים שנושם, מריח, מתקרב או מתרחק…
וילד שלומד להיות קשוב לעצמו ולשני. וזה בדיוק המקום שבו הביטחון נבנה:
דרך תנועה עדינה - כשהילד מושיט יד לארנבת… ואז עוד קצת.
הוא מגלה שהגוף שלו מסוגל להירגע, להוביל, להקשיב ליצור קשר לא מילולי.
דרך סבלנות - צב קטן שמתקדם בקצב של צב…
אנחנו מגלים שגם בקצב איטי עדיין מתקדמים.
דרך אחריות - ילד שמאכיל את בעל חיים, מחליף מים , מנקה כלוב, מרגיש שהוא משמעותי, שהוא מסוגל להשפיע. שאפשר לסמוך עליו.
דרך חוויה של “יש לי מקום”
בעל חיים לא שואל אם אתה הילד הכי מוצלח, הכי מהיר או הכי דעתן.
הוא מגיב לנוכחות. וזו חוויה שמלמדת את הילד:
הערך שלי לא תלוי בביצועים , אלא בקשר שאני יוצר.
במשק חי אנחנו מחזקים את הדרך לא את התוצאה
במקום:
“איזה אלוף! הצלחת ללטף את התיש בלי לפחד"
אנחנו אומרים:
“איזו עדינות הייתה לך כשהתקרבת אליו.”
“שמת לב שעשית צעד לאחור ואז שוב התקדמת? זה אומץ.”
“ראיתי איך לקחת נשימה כדי להירגע ולא לרוץ, זה ממש עזר לו לבטוח בך.”
ואז הילד לומד:
הערך שלי נמצא במאמץ, ברגש, בהקשבה, בניסיון - לא בתוצאה.
וזה בדיוק מה שבונה ביטחון אמיתי.
המפגש עם הקושי והזכות להיות אמיתי.
ילד שמפחד מגדי, נרתע מחולדה או מתבייש ללטף תרנגולת לומד במשק משהו שמעט מאוד מקומות מאפשרים: מותר לפחד, מותר להתלבט, מותר לעצור.
אבל גם מותר להתקרב בקצב שלך. מותר לבקש עזרה. ומותר להצליח צעד קטן ולחגוג אותו.
זה ביטחון שצומח מבפנים, לא מבחוץ.
בסוף מהחוויות שלי במשק, גם בפעילויות חינוכיות וגם טיפוליות, מרגש לראות איך משק חי הוא ממש מרחב שמגדל בני אדם.
כי כשהילד לומד להרגיע ארנבת לחוצה, הוא לומד להרגיע גם את עצמו.
כשהוא מתאמן על סבלנות מול צב, הוא מפתח יכולת להמתין ולהתמודד.
כשהוא רואה כמה עדינות צריך כדי לגעת ביצור קטן, הוא מגלה עד כמה רכות יש בו.
המשק החי לא “מלמד” ביטחון עצמי.
הוא מגלה אותו לילד דרך קשר, דרך מגע, דרך רגעים פשוטים ועמוקים.
ואז מגיע החלק הכי חשוב: המשכיות בבית!!!!!
הרבה הורים חושבים שהקסם קורה במשק , וזה נכון.
אבל מה שבונה ביטחון אמיתי וממשיך לצמוח לאורך זמן זו הדרך שבה מדברים בבית.
איך מגיבים לרגעי קושי, ומה הילד רואה מהדוגמא האישית של ההורים.
אז מה ההורה יכול לעשות בבית כדי להמשיך את מה שהתחיל במשק?
- לדבר כמו שאנחנו מדברים במשק, על הדרך, לא על התוצאה
במקום:
“איזה תותח! הצלחת!”
להגיד:
“ראיתי שניסית שוב. זה היה לך חשוב.”
- לתת מקום לרגשות, גם הלא נוחים. אם הילד למד במשק שמותר לפחד מארנבת חדשה או מגדי קולני, בבית חשוב לשמר את אותו מרחב:
“זה בסדר שקשה לך. אני איתך. ננסה ביחד.”
- להראות דוגמה אישית של סבלנות והתמודדות.
ילדים לומדים לא מהדיבורים , מההתבוננות. כשהורה מתמודד, נושם, מווסת, משוחח ולא עונה באיפולסיביות חסרת סבלנות, הילד סופג ביטחון דרך המודל.
- חזרה על שפה קבועה
משפטים קצרים שהילד שומע גם במשק:
• “צעד קטן זה גם צעד.”
• “מותר לעצור. לנשום"
• “אני רואה את המאמץ שלך.”
משיגים בבית את אותה תחושת רצף ויציבות.
רצף בין משק חי לבית, זו האחריות ההורית שמגדלת ביטחון אמיתי
אנחנו במשק עובדים על הנחת יסודות:
קשר, חוויה, ויסות, הצלחות קטנות, מפגש רגשי בטוח.
אבל ביטחון יציב וצומח נבנה בבית. במבט של ההורים, בשיחה היומיומית, ובדוגמא שהילד רואה בכל יום. ילד שחווה את אותה שפה, אותו מסר, גם עם הארנבת וגם ליד שולחן האוכל , מפתח ביטחון שלא תלוי בתוצאה,
אלא בשייכות, בחיבור ובאהבה שהוא מרגיש סביבו.
וכך משק חי הופך להיות לא רק טיפול אלא בסיס לחיים שלמים של ביטחון עצמי.
דקה אחת של חיבוק לעז קטנה, שתי דקות של סבלנות מול צב, ושיחה אחת בבית שמחברת את הכול יוצרות עולמות שלמים אצל ילד קטן.
כדי להמשיך ליצור מרחב טיפולי איכותי, אנחנו מרחיבים ומשפצים את המשק,
ומקפידים גם על חוויה בטוחה ומעצימה ושגם משפחות שהיכולת הכלכלית שלהן מוגבלת לא יישארו בחוץ.
אם הפוסט נגע בכם,
נשמח שתהיו חלק ממה שאנחנו בונים כאן ב חיבוק חי עמותה לטיפול וחינוך בעזרת בעלי חיים
מרחב של חוסן, ביטחון ורגעים קטנים של ריפוי.
זו לא רק תרומה . זו שותפות. תודה.
לתרומה מוזמנים להכנס ללינק התגובה הראשונה.

כשאמון נולד מתוך פחד..היא הגיעה אליי לפני 3 וחצי שבועות,קטנה ומפוחדת. ילדה בת שלוש וחצי, עם עיניים גדולות ופחד גדול מבעל...
27/10/2025

כשאמון נולד מתוך פחד..

היא הגיעה אליי לפני 3 וחצי שבועות,קטנה ומפוחדת. ילדה בת שלוש וחצי, עם עיניים גדולות ופחד גדול מבעלי חיים ועוד יותר מכלבים, מחתולים, ובעצם מכל מה שזז ומתקרב.
בפעמיים הראשונות זה היה כמעט בלתי אפשרי , בכי, צרחות, רצון לברוח.

אבל אז נכנסה לתמונה טופי 🐑 טליה קטנה שנולדה עם צורך עז באהבה, בדיוק כמו הילדים שמגיעים אליי.
התחלנו לאט: למדנו לנשום יחד, להתבונן מרחוק, להכיר את הגוף שלנו כשהוא מפחד ולתת לו מקום.

בהתחלה עמדה על כיסא, אחר כך התקרבה, ואני ביניהן -מתווכת, מרגיעה, מחזיקה את המרחב.
עד שיום אחד היא ביקשה בעצמה להאכיל את טופי מבקבוק.
הבקבוק הזה הפך לגשר של אמון בין פחד לסקרנות, בין ריחוק לקרבה.

והיום? היא כבר מחבקת.
הילדה שפעם רעדה, עוטפת את טופי באהבה.
וזה הרגע שבו אני מזכירה לעצמי שבטיפול, כמו בחיים ,הקסם הוא לא רק בתוצאה, אלא בדרך.
בכל נשימה, בכל מבט, בכל צעד קטן של אמון שנולד מחדש.
ואני, כמו תמיד מתמוגגת...
(פרסום תמונות באישור ההורים)

29/09/2025

חיבור לחמלה, לעצמאות לאהבה..

חיבוק של אמא, ואובדן של אם  לא רק אצל בני האדם. סיפור מרגש ממש
29/09/2025

חיבוק של אמא, ואובדן של אם לא רק אצל בני האדם. סיפור מרגש ממש

הלווייתנית טליקווה ריגשה את העולם כולו כשסירבה להיפרד מגורה המת, אותו נשאה על גבה לאורך שבועות בים 💔

הגור מת זמן קצר אחרי שנולד, וטליקווה ביטאה אבל יוצא דופן שנגע ללבבות של חוקרים ואנשים רבים ברחבי העולם. לאחר 17 ימים היא שחררה אותו וחזרה לשחות ולאכול לצד הלהקה.

לדברי חוקרים, ההתנהגות המיוחדת הזו ממחישה את עומק הרגש והקשר של לווייתנים - וגם מצביעה על הקשיים שאוכלוסיית האורקות חווה, בין היתר בגלל הירידה בכמות הסלמון שהן תלויות בו למזון.

26/08/2025
הבאתי את הצב לפעילות עם בני הגיל השלישי.במבט ראשון הוא נראה פשוט, מגושם – הולך לאט, שקט, נושא את ביתו על גבו.אבל כמה שיח...
26/08/2025

הבאתי את הצב לפעילות עם בני הגיל השלישי.
במבט ראשון הוא נראה פשוט, מגושם – הולך לאט, שקט, נושא את ביתו על גבו.
אבל כמה שיחות נפתחו סביבו…

דיברנו על אריכות ימים – האם זה באמת מה שהיינו רוצים? עד מתי ובאיזה מצב?
על קצב איטי – איך זה מרגיש להאט את הקצב, ולאפשר לעצמנו להיות בקצב אחר ממה שהעולם רגיל אליו. ואילו יתרונות מגלים כשמאיטים את הקצב.
ועל בית – מה הייתי לוקח איתי מהבית למסע החיים, אילו זיכרונות או חפצים היו ממשיכים ללוות אותי תמיד.

הצב הקטן הפך למראה גדולה.
דרכו נזכרנו שהחיים הם מסע – לא רק באורך, אלא במשמעות של כל צעד.

היום הבאתי את תירס, פרגית צעירה ומתוקה, לפעילות במועדון גיל הזהב באחד הקיבוצים.תירס בקעה במדגרה רחוקה, לבד בלי אחים או א...
21/08/2025

היום הבאתי את תירס, פרגית צעירה ומתוקה, לפעילות במועדון גיל הזהב באחד הקיבוצים.
תירס בקעה במדגרה רחוקה, לבד בלי אחים או אחיות, והגיעה אלי ימים ספורים אחרי ששושנה – התרנגולת האהובה שלי – עזבה את העולם מזקנה. היא בילתה איתי בבית שלושה שבועות, התרגלנו זו לזו, והיא הכירה גם את שאר חברות הבית ההולכות על ארבע...ולפני שבוע הצטרפה לחברים במשק החי.

היום היא הצטרפה אלי לביקור מיוחד במועדון.
מה שאני הכי אוהבת ברגעים האלה, זה לראות איך בעלי החיים פשוט מסתובבים חופשי, בוחרים לאן לגשת ועם מי להיות – ואז בדיוק אז נפתחים הלבבות. החיוכים, הצחוקים, המגעים הקטנים , השיח – זה קסם שלא מתוכנן.

אבל יש כאן גם משהו עמוק יותר. תרנגולות הן לא רק "עוף וביצים".
הן יצורים חכמים, סקרנים, עם רגשות וחיבורים – חיות שיכולות להיות לנו לחברות, ממש כמו כלב או חתול. המפגש עם תירס עורר היום מחשבות ושיחות על הקשר המיוחד שבין אדם לחיה, ועל איך אפשר לבחור לראות בהן שותפות לדרך, ולא רק מקור למזון.

האמת היא, מאז שקיבלתי את שושנה כאפרוחית – חיי השתנו. היא פתחה לי את הלב, ואני הפכתי לצמחונית. היום, עם כל השפע של תחליפים מן הצומח, הבחירה הזאת הופכת קלה יותר – ובעיניי גם נכונה יותר.

אז בפעם הבאה שתראו תרנגולת – אולי תראו לא רק נוצות שניצל וביצה, אלא נשמה קטנה עם לב גדול.

"אבל אני לא רוצה לדבר על זה איתך, אמא."משפט קטן. צובט בלב.וההורה – נשאר מולו עם שקט צורב:אבל אני כאן בשבילך. למה לא איתי...
09/07/2025

"אבל אני לא רוצה לדבר על זה איתך, אמא."
משפט קטן. צובט בלב.
וההורה – נשאר מולו עם שקט צורב:
אבל אני כאן בשבילך. למה לא איתי? למה דוקא בי אתה בוחר לא לשתף?
והתשובה, גם אם כואבת, לא תמיד אישית.
🔸 לפעמים זה קושי לבטא רגש מול מי שאוהבים הכי הרבה.
🔸 לפעמים הילד פשוט לא רוצה להכאיב להורה.
🔸 לפעמים הוא לא רגיל לשפה רגשית בבית.
🔸 לפעמים הוא פשוט עוד לא בשל לשיחה. או צריך יותר זמן.
מה כן אפשר לעשות?

5 דברים שאפשר לומר לילד שאמר "אני לא רוצה לדבר איתך על זה"

1. "אוקיי. אני מקבלת את זה."
2. "תדע שאני כאן כשתהיה מוכן. גם אם זה עוד הרבה זמן."
3. "ולפעמים לא מדברים – רק נמצאים. וגם זה חשוב."
4. "אפשר לדבר גם דרך ציור, דרך שיר, דרך שיחה על מישהו אחר. לא חייבים עליך."
5. "אני לא נעלבת. אני פשוט אוהבת."

ילדים לא צריכים הורה שישאל כל הזמן – הם צריכים הורה שיישאר גם כשאין תשובה.
אמון רגשי הוא לא דלת שפותחים במפתח.
הוא שביל שמסמנים – באהבה, בסבלנות, ובעקביות.

מוזמנים ומוזמנות לפנות אלי אם צריך דוגמאות....
30/06/2025

מוזמנים ומוזמנות לפנות אלי אם צריך דוגמאות....

לפעמים גם מטפלת צריכה לעצור.אני מקבלת המון טלפונים לאחרונה לברר אם אני פותחת הקייץ קיטנה במשק חי. ודוקא עכשיו, דוקא השנה...
30/06/2025

לפעמים גם מטפלת צריכה לעצור.
אני מקבלת המון טלפונים לאחרונה לברר אם אני פותחת הקייץ קיטנה במשק חי. ודוקא עכשיו, דוקא השנה, דוקא אחרי שנתיים מטורפות, אני עוצרת רגע והתשובה היא שלילית.

האמת? הגעתי למקום שאני מרגישה שאני צריכה רגע לעצור.
השנתיים האחרונות במשק חי שלנו לא היו פשוטות.
ניהלתי משק תחת טילים, בתוך ישוב שרובו התפנה בהתחלה, אח"כ חזר וחי בין מקלט לממ"ד, הסתובבתי במוסדות שניסו להתנהל בצורה שיגרתית במצב שלא היה שיגרתי ולא במקומות האידיאלים, תחת אזעקות, ירוטים, נפילות.

בין האכלת חיות, וטיפול רגשי לבין לרדת עם מטופלים למקלט, לבין להחזיק את עצמי ללחבק ילד שנשבר.

אנשים מדברים על "חזרה לשגרה" – ואני תוהה:
איזו שגרה בדיוק?
השגרה של לפני השביעי לאוקטובר?
זו שלפני המלחמה בלבנון?
או אולי זו שלפני ה-12 יום מול איראן?
אני חושבת שלמדתי משהו חשוב דווקא מהחיים עם בעלי חיים:
אין שגרה שמחכים לחזור אליה.
כל יום יש שגרה מחדש. כל בוקר מתחיל סיפור חדש.
וגם אני, כמו המשק, חוזרת לעצמי כל בוקר מחדש.
לפעמים אני עם כוחות, לפעמים פחות.
במשק אני תמיד זו שצריכה להיות המכילה.
אבל לפעמים גם אנחנו המטפלים בבעלי החיים, הילדים וההורים, צריכים את ההכלה..
אז אני פה. פשוט צריכה רגע לעצור,
לנשום, להחזיר לעצמי את הכוחות, לעשות ריסטארט. כדי שאוכל להמשיך הלאה.
אני שמחה שאני ששמתי לב גם לזה - כי דווקא כשאנחנו עסוקים בלהכיל את כולם, אנחנו צריכים לזכור להכיל גם את עצמנו.
גם אני.
💛
ואני תוהה –
גם אתם מרגישים לפעמים שאתם צריכים לעצור?
שהשגרה הזו שכולם מדברים עליה – בכלל לא חזרה, אלא אולי היא נולדת כל יום מחדש?
מוזמנים לכתוב לי. אני כאן. בדיוק מהמקום הזה. 💬
________________________________________
מרחב חי נפש על ארבע - מרכז זאולוגי חינוכי לימודי טיפולי

#טיפולבעזרתבעליחיים

למה כלבים חיים פחות זמן מאיתנו?  **************** ההסבר הכי מרגיע ששמעתי 🐕:  "אנשים נולדים כדי ללמוד לחיות טוב—לאהוב ולה...
14/06/2025

למה כלבים חיים פחות זמן מאיתנו?

****************
ההסבר הכי מרגיע ששמעתי 🐕:
"אנשים נולדים כדי ללמוד לחיות טוב—לאהוב ולהיות נחמדים, נכון? כלבים כבר יודעים את זה, אז הם לא צריכים להישאר זמן רב כמונו."

אם כלב היה המורה שלך, אולי היית לומד:
🍀 לרוץ לקבל את אהוביך כשהם חוזרים הביתה.
🍀 לא לפספס טיול.
🍀 לנוח בצהריים.
🍀 לנמתח לפני קימה.
🍀 לשחק ולהתפרע כל יום.
🍀 כשמספיק לנבוח, לא לנשוך.
🍀 בימים חמים לשכב על הגב בעשב.
🍀 לשתות הרבה מים ולהירגע בצל.
🍀 כששמח, לרקוד ולזנב בשמחה.
🍀 ליהנות משמחת טיול ארוך.
🍀 להיות נאמן.
🍀 לא להתחזות למישהו אחר.
🍀 אם רוצים משהו, לחפור עד שמוצאים.
🍀 כשמישהו עצוב, לשבת קרוב ולשמור על שקט.
זה הסוד לאושר—ישר מלב כלב 🌟

Address

להבות הבשן
Kiryat Shemoneh

Opening Hours

Monday 17:00 - 19:00
Tuesday 17:00 - 19:00
Thursday 15:00 - 19:00
Friday 09:00 - 14:00

Telephone

0526399710

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when נפש על ארבע posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Practice

Send a message to נפש על ארבע:

Share

Share on Facebook Share on Twitter Share on LinkedIn
Share on Pinterest Share on Reddit Share via Email
Share on WhatsApp Share on Instagram Share on Telegram

Category