23/11/2025
"אני מבינה הכל, אז למה זה עדיין לא משתנה?...."
"למה למרות שאני יודעת כמה אני מוערכת, אני עדיין מרגישה טיפשה חלק גדול מהזמן?"
"למה למרות שאני יודעת שהוא אוהב אותי ומאמינה לו, אני עדיין בכל זאת כל הזמן מפחדת שהוא לא אוהב אותי?..."
~~ כשאנחנו נתקעות בפער בין ההבנה הקוגניטיבית לחוויה שלנו בעולם - למה זה קורה ומה אפשר לעשות? ~~
בעוד יש בינינו כמה ברי מזל :) ששינוי מחשבה הוא משהו ש"פשוט עובד" אצלם, כלומר אני יכולה להציע להם פרספקטיבה חדשה על משהו, ואז הם בקלות מאמצים אותה (קצת מקנאה בכם, חברים!) - אצל אנשים רגישים מאוד, עם מערכת עצבים שמרגישה לעומק, וכמובן שבמיוחד אצל אנשים שגדלו עם חוויה מתמשכת של דריכות או טראומה - שינוי עמוק לא יוכל להתרחש אלא אם הוא יחווה ויעבור דרך הגוף.
עבור אנשים רגישים מאוד, *הגוף הוא זה שמחזיק את האמת*, לא המחשבות. מדובר במבנה נוירולוגי: אנחנו שמות ושמים לב לכל מיקרו-תחושה, לכל תנועה רגשית-גופנית; אנחנו באופן טבעי עסוקות באינטרוספקציה, מחפשות קשר, חיבור ומשמעות; המערכת שלנו יודעת ורגילה לזהות ניואנסים רגשיים דרך תחושה גופנית. אצל אנשים רגישים, *החוויה היא המציאות*. המחשבות יכולות להצטרף, אבל לא הן אלה שיוצרות את המציאות.
מדובר *במיקום אחר של הסמכות הפנימית* ~
בעוד שאצל אנשים עם נטיות יותר קוגניטיביות המחשבה היא הסמכות והגוף הוא זה שעוקב אחריה, אצל אנשים עם מבנה נוירולוגי חוויתי ורגיש יותר, התחושה הגופנית היא הסמכות, היא זאת שמייצרת חוויה ותחושה של "אמת", והמחשבות מגיעות כשכבה שנייה ומסתנכרנות עם החוויה.
אחד האתגרים הגדולים של מטפלים, זה איך לשנות את החוויה של המטופל. להציע מחשבות חדשות, פרספקטיבה חדשה, זה הרבה יותר קל. הלוואי וזה תמיד היה עוזר, אבל עבור רבים מאיתנו זה לא מספיק. תובנה קוגנטיבית יכולה להיות משמעותית, אבל בנושאים מהותיים לנו היא עלולה להישאר חיצונית, מחוץ לנו. היא לא מופנמת ולכן לא מצליחה להתארגן כאמת פנימית, כזאת שאפשר ממש להישען עליה.
טיפול שמבקש לחולל שינוי דרך חוויה (ולא רק ברמת החשיבה) הוא כמעט תמיד מורכב יותר ולרוב גם ממושך יותר. לפעמים, זה דורש מאיתנו להיכנס לתוך המסלול העצבי שבו נרשם הכאב, וממש שם בפנים להצליח לחולל שינוי, להצליח 'לפתוח' מסלול עצבי חדש. להצליח לחוות ולהרגיש גופנית, ממש בזמן שאנחנו חוות את מסלול הכאב, לגלות שהנה - בעצם יש כאן עוד אפשרות. כשזה מצליח, אז סופסוף השינוי המיוחל קורה, ממש אפשר להרגיש איך הרווחה מתפשטת בגוף… אנחנו כבר לא בכלא של החוויה המוקדמת, של המסלול האוטומטי של הכאב. מצאנו נתיב חדש, פרשנות פנימית חדשה, ועכשיו אפשר להתחיל לצעוד בשביל הזה ולהרחיב אותו, עד שיהפוך לאמת החדשה שלנו, לברירת המחדל שהמוח שלנו יבחר בה בפעם הבאה.
אפשרות נוספת להפנמה של דפוסי חשיבה מיטיבים יותר היא דרך *קשר*. בטיפול, לפעמים הדינאמיקה היחודית של הקשר מאפשרת שחזור של היקשרות מוקדמת. כלומר, המטפל/ת עשויה להפוך להיות דמות משמעותית מאוד בחייה של המטופלת, בדומה לקשר הורי. כשאנחנו מתמסרים בעדינות לתוך יחסים שיש בהם הישענות על המטפלת והזדקקות לה, הלב שלנו מתרכך ונפתח ואנחנו פתוחות להפנים דפוסי קשר חדשים. אנחנו יכולות להפנים את העיניים הטובות של המטפלת עלינו, את איך שהיא רואה אותנו, את ההתפעלות וההבנה שלה, או את היעדר השיפוטיות למקומות בתוכנו בהם היינו רגילות לחוות אשמה ובושה. כך, ממש דרך החוויה הגופנית-רגשית בטיפול, משתנה החוויה שלנו בעולם (כמובן שזה לא תקף רק למרחב של טיפול. בתוך קשרים אוהבים מכל סוג אנחנו מרפאים פצעים מוקדמים).
אז אם גם אתם מרגישים לגבי דפוסים מסוימים שלכם שאתם כבר "מבינים הכל" אבל בכל זאת לא מצליחים לשנות את התחושות והרגשות שעולים בכם, תוכלו להזכיר לעצמכם שזה ממש ממש לא באשמתכם, אתם לא "רגישים מדי" ובטח שלא חלשים, אתם פשוט בנויים ומחווטים נוירולוגית בצורה היפהפיה הזו, שהיא דרך אגב לגמרי בהתאמה והלימה לתפקיד שלכם בעולם (יש לרגישות תפקיד אבולוציוני הישרדותי חשוב!). הדפוסים הרגשיים העקשניים האלה הם קריאה להעמקה פנימה ~ הגוף עדיין מבקש תיקון ברמת החוויה. אולי אנחנו זקוקות לתיקון דרך קשר, אולי הילדה שהיינו עדיין מחכה להיפגש ושנעזור לה ממש מבפנים. תיקון הוא אפשרי ❤️
